את הסקירה על ספרו הוקדם של אוגדן פתחתי כך: “מאות ספרים מצדיקים שוב ושוב את אמירתו של טולסטוי. כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה, ויש דרכים רבות לאומללות. כך גם בספר זה שכריכתו מראה ילד צעיר על רק שדה חיטה אינסופי.”. גם הפעם אוגדן נכנס למשפחה אומללה, אפילו יותר מקודם, ולוקח אותה עד הקצה. הספר מתחיל בתיאור משפחתי קלאסי. האמא ואחותה, רוז ומרגרט, בקומה התחתונה, מדברות שותות קפה וכו’, והילדים – ארין דמיאן וקתרין בקומה העליונה, ולפתע תאונה, הילדה נופלת במדרגת ונחבלת קשות. סימני השאלה מתעוררים מיד. הילדה לא ילדה, יותר נערה בת 13, לא מישהי שתיפול במדרגות, ומוזר עוד יותר מכך, משפט תמוה מאוד על הדודה שמסתכלת על הבן השני והספר אומר, שאינו רק אחיינה אלא גם בנה. הקורא כבר לא מבין כלום ובנקודה זו הספר למעשה מתחיל, בתיאור המשלב את ההווה ואת העבר של המשפחה האומללה הזו, משפחה שמעולם לא תפקדה ולעולם גם לא תתפקד. אוגדן מיטיב לתאר, אולם הוא משמש גם בספר כפסיכולוג ולא כסופר. הוא מנתח את הדמויות, כאילו הן אצלו על הספה, אבל אנו לא באמת מבינים מה הדמויות חושבות או מה עובר להן בראש. אוגדן אומר את זה בשבילנו ובצורה שנרחם על הדמויות. האם מגיע להן רחמים? אני לא בטוח. כשיש לדמויות הזדמנות לבטא … המשך לקרוא לא אימא שלי