סקירה על הספרים ללכת בדרכך והנערה שהשארת מאחור. אפשר להתווכח אם יש ספרות בעלת איפיונים נשיים או גבריים, אבל הספרים של ג’וג’ו מויס יהוו כנראה הוכחה לכך שבהחלט יש. כבר כשסיפרתי למישהו שאני קורא את הספר “הנערה שהשארת מאחור” הוא הרים גבה (לפחות היה נדמה דרך הצ’ט בפייסבוק) ואמר: “זה ספר של נשים, אשתי אהבה אותו מאד”. לאחר כמה זמן כשיצא תרגום לספר נוסף שלה “ללכת בדרכך” נשמעו שוב ברחבי המרשתת ביקורות מומלצות מחד וגם שהספר שונה מאד מהספר הקודם מאידך.

אמנם הספרים שונים, אבל סגנון הכתיבה דומה למדי ורואים שהם יצאו מאותה סופרת (אפילו שהתרגומים הם על ידי שתי מתרגמות שונות). גם עיצוב העטיפה דומה עד כדי זהה ואפשר אפילו להחליף ביניהן. במקור האנגלי יצאו שני הספרים באותה שנה 2012 ובהכרח נכתבו (או לפחות התבשלו) במקביל.

אז מה יש לנו?




ב-“ללכת בדרכך” אנו פוגשים את לואיזה  – לו – קלארק, צעירה בת 26, ללא מקצוע, ללא עבודה, ללא השכלה, עם חבר פוץ גמור ועם אחות צעירה – קטרינה – אבל מבריקה מאד, שקפצה שתי כיתות, שתמיד הישוו אותה אליה ושתמיד עמדה בצילה. מבריקה, אך כמו שאומר אביה של לו, לא מבריקה מספיק כדי לא להיכנס להריון. ההורים, הסבא, שתי האחיות ובנה של קטרינה חיים כולם בצפיפות ובמחסור. בארץ היינו קוראים להם המעמד הנמוך. לו מקבלת הצעת עבודה מפתיעה, להיות מעין מלווה ומטפלת לכמה שעות ביום לגבר שבעקבות תאונה נהפך משותק. ויל טריינר היה אתלט, הרפתקאן, מטפס הרים, קופץ באנג’י ואיבד את הכל בתאונת דרכים. הוא צל של עצמו, ללא תקווה וללא מטרה, ולואיזה מנסה לעזור לו. הוא מאנשי ההיי-טק והוריו הם ממה שבארץ היינו קוראים העשירון העליון. איזה ניגודים. שני גיבורי הסיפור לומדים לשנות אחד את השני ולהפוך במעט לאנשים אחרים.

לואיזה מנסה לגרום לויל לחזור להיות מה שהיה, לצאת מהבית, לראות דברים. נשמע מעט מוזר, מאחר וקיימים עזרים רבים לנכים משותקים, אבל ויל לא השתמש בשום דבר מהם לפני שלואיזה הגיעה. לא בעזרים שיאפשרו לו תפעול מחשב ואפילו לא להשתמש יותר ברכב המיוחד לנסיעות. בפרק קומי-טרגי במיוחד מתואר מסע שלהם למירוצי הסוסים תוך חנייה בבוץ ושקיעה של כסא הגלגלים, רק כדי לגלות בסוף, שבמגרש המירוצים יש חנייה מרווחות מאד ומרוצפת לנכים…. אם קראתם את הספר (יש במאמר ספויילר)  כדאי מאד לקרוא את המאמר הבא

ב-“הנערה שהשארת מאחור” מתערבלים שני סיפורי אהבה. הראשון מימי מלחמת העולם הראשונה באזור הכיבוש הגרמני בצרפת. בעוד שבפריז התנהלו החיים כרגיל, חלקים מצרפת חיו ונאנקו תחת שלטון גרמני. פרק מוכר פחות בהיסטוריה. סופי, מנסה לשרוד כפי יכולתה ולמצוא את בעלה אדוארד שנפל בשבי הגרמני והעוסק בעבדות כפייה. מאה שנה אחר כך, ליב מתאלמנת מבעלה ואינה מצליחה להתאושש. תמונה אחת שהוריש לה, מתגלה כתמונה בעלת ערך ועולים חשדות שהיא משלל המלחמה וצצים יורשים הטוענים לבעלות.

סוגיית יצירות האומנות שנבזזו בידי הנאצים ידועה ומוכרת (ראו האשה בזהב) ועד היום מתגלות יצירות אומנות מוחבאות. מויס בחרה לעסוק דווקא במלחמת העולם הראשונה ולהעלות את הנושא דרכה, תוך יצירת קונפליקט בין ההיבטים הרגשיים של ליב, שהתמונה עבורה היא כל מה שנשאר לה מבעלה שנפטר לבין צאצאי היורשים, המתענינים רק בכסף.

לגבי ההתיחסות המגדרית הספרים מתאימים לקריאה לשני המינים. תגובות רבות שקראתי בפורומים השונים היו של נשים שאמרו שהספר גרם להן לבכות. אני לא הרגשתי צורך לבכות, לא התרגשתי יתר על המידה וגם לא מצאתי את סופי הספרים מפתיע ויוצא דופן. למרות עודף הרגשנות, גברים בהחלט יכולים לקרוא את הספרים אולם כנראה לא ירגישו שקראו ספר טוב באופן מיוחד. אותי באופן אישי ענינו התיאורים ההיסטוריים או אזכור נושאים חשובים שעומדים על הפרק גם בישראל. נשים כנראה ימצאו בספרים אלו יותר עניין, גם בסיפור הרומנטי עצמו.

הנערה שהשארת מאחור
ג’וג’ו מויס
מאנגלית: תמי אינשטיין
ידיעות ספרים 2013 (במקור 2012)

ללכת בדרכך
ג’וג’ו מויס
מאנגלית: קטיה בנוביץ’
ידיעות ספרים 2014 (במקור 2012)

גב הספר – הנערה שהשארת מאחור

הנערה שהשארתָ מאחור חובק את סיפורן של שתי נשים בלתי- נשכחות שעשורים רבים מפרידים ביניהן. בשנת 1916 יוצא הצייר אדוארד לֶפֶבְר אל החזית ומשאיר מאחור את אשתו סופי בכפר קטן בצרפת. כמעט מאה שנים אחר כך, דייוויד הלסטון משאיר מאחור את אשתו ליב כשהוא מת מוות פתאומי וחסר פשר זמן קצר לאחר נישואיהם. בין המאות ובין הנשים קושרת תמונה אחת – “הנערה שהשארתָ מאחור” – תמונה של סופי שצייר לפבר לפני צאתו למלחמה, ושאותה העניק דייוויד לליב בירח הדבש שלהם. אולם גורלה של התמונה ושאלת הבעלות עליה חושפים קשרים עמוקים בהרבה בין שתי הנשים ואת מאבקיהן למען הדברים שבהם הן מאמינות בכל לבן.

הנערה שהשארתָ מאחור הוא בעת ובעונה אחת תעלומה המבקשת לבוא על פתרונה, רומן היסטורי וסיפור אהבה הסוחף את הקוראים למסע רגשי וספרותי מטלטל. ג’וג’ו מוֹיֶס היא אחת הסופרות האהובות בעולם. גם ספרה זה, שתורגם לשלושים שפות, זכה למיליוני קוראים ולביקורות נפלאות.

גב הספר – ללכת בדרכך
“ואם הייתי אומר לך שאני לא רוצה שתהיי כאן?”
“אתה לא המעסיק שלי. אמא שלך המעסיקה שלי. ועד שהיא לא תגיד לי שהיא לא רוצה אותי כאן יותר, אני נשארת. לא כי אכפת לי ממך במיוחד, או כי אני אוהבת את התפקיד המחורבן הזה או רוצה לשנות לך את החיים כך או אחרת, אלא כי אני זקוקה לכסף. בסדר? אני ממש זקוקה לכסף”.
הבעתו של ויל טריינר לא השתנתה בהרבה כלפי חוץ, אבל חשבתי שאני מזהה תדהמה, כאילו אינו מורגל בכך שמישהו חולק על דעתו.
נו טוב, חשבתי כשהתחלתי להפנים את מעשי. הפעם באמת אכלתי אותה.
אבל ויל רק בהה בי זמן מה, וכשלא הסטתי את מבטי פלט נשיפה קצרה כעומד לומר משהו לא נעים. “בסדר”, אמר וסובב את כיסא הגלגלים, ובהמיה חרישית הוא הסתלק.

ללואיזה קלרק אין ברירה: בית הקפה שבו עבדה סגר את שעריו בהתראה קצרה, ובהיותה המפרנסת היחידה במשפחתה היא נאלצת לקבל על עצמה את העבודה האחת המוצעת לה: לטפל בגבר צעיר שנותר משותק בארבע גפיו לאחר תאונת דרכים.

רב-המכר הבינלאומי ללכת בדרכך מדגים בדיוק כיצד הפכה ג’וג’ו מויס לאחת הסופרות האהובות בעולם: בכתיבה לא מתאמצת היא בוראת עלילות שכמעט נקראות מעצמן, גיבוריה חודרים אל הלב וסיפוריה מעלים שאלות שהקוראים אינם יכולים שלא להפנותן כלפי עצמם: מהו הדבר ששווה לחיות למענו? האם ישנם חיים שלא ראוי לחיותם? וזכותו של מי להחליט על כך? ללכת בדרכך הוא ספר שיגנוב את לבכם, ישבור אותו וירכיב אותו מחדש – חזק ומלא מתמיד.