אבנר ארליך נאמן, שם שמתאים יותר למשרד רואי חשבון, הוא סוכן מוסד בכיר למדי באגף המבצעים, ואחד עם הרבה עוצמה וזעם. עוצמה, בסדר, אבל על מה ולמה זעם?

זהו למעשה הספר השני בסדרת “אבנר ארליך”, הראשון היה “העוצמה והזעם של אבנר ארליך” אבל הסיבות לזעם נשארות ברובן עלומות. יש הסבר הנובע מפעולה צבאית בעבר, אבל הוא עברף לא הווה. זעם ברור הוא כנגד הדת, והוא מוקצן בצורה מוגזמת עד כדי מועקה לקורא דתי כמוני. לא כל פעם שמוזכר אוכל הוא חייב להיות שיינקין, האם, פרושטו או בייקון. עם גבינה כמובן. מזל שלא ביום כיפור אבל אולי גם זה יגיע. בקיצור, בנושא הזעם מול הדת, צריך להרגיע מעט. הבנו אחרי פעם אחת.
זעם נוסף הוא סוג של עצב, בנו נהרג בצבא ואשתו גם נפטרה, ובעבודה שלו הוא נאלץ להתעסק עם טיפוסים מפוקפקים. אולי משם הזעם? אולי עניין של אופי? ארליך מאד אוהב להפר פקודות. מבחינתו כל הפרה כזו היא הפרת פקודה שניתן לחיות איתה. ככה לפחות הבוס שלו צריך להסביר לראש המוסד אחר כך. כתוצאה מכל אותן הפרות, ארליך מסיים את הספר הקודם בחופשה כפויה ולאחריה שחרור מהמוסד. אבל קורה מה שקורה, ואין ברירה והוא צריך, לשמחתו יש לציין, לחזור לעניינים.

העלילה והספר יעילים מאד. הכל קורה מאד מהר, כולם מתוחכמים מאד, גם הטובים וגם הרעים במשחקי חתול ועכבר סטייל ג’יימס בונד. הרעים הפעם הם האיראנים שמנסים להשיג נשק אטומי, וקולונול רוסי מטורף ורב השפעה, וארליך מנהל מצוד חובק ארצות ויבשת אחריהם. יש עוד הרבה לאומים מעורבים, כל אחד וסכסוכו הוא: רוסיה, אוקראינה, סוריה, סעודיה, לבנון, חצי ממדינות אירופה, ארצות הברית כמובן. כולם בוחשים בקלחת ולכולם אינטרסים שונים ומשונים.

לארליך ושותפיו, חריפי השכל הכל מאד ברור, אבל הקורא לפעמים קצת מרגיש מסוחרר משפע המבצעים והרעיונות. היתרון הוא שלא צריך לעקוב באדיקות ותשומת לב מוחלטת אחר כולם אלא לתת לעלילה לסחוף אותך. אין פה רמזים נסתרים בסגנון אגתה כריסטי, ולכן הקריאה יכולה להיות מהירה מאד. אמנם לכל קורא ברור, שהתוכנית הגרנדיוזית של הרעים לא תקרה, היא גרנדיוזית מדי בשביל שהיא תקרה. מבחינה זו חסר מתח בסיפור, פרט למתח איך בסוף זה לא יקרה, ומשכך מה שחשוב הוא תיאורי הפעולות שכל פעם מתבצעות מעט אחרת. למרות שהספר הוא בסגנון הישן והטוב של “הרעים בסוף ימותו, והטובים יפליגו על יאכטה לשקיעה”, גם זה משתבש לפעמים, ולא הכל הולך חלק. כלל וכלל לא.

קראתי ברצף את שני הספרים בסדרה. בתור ספרי אקשן הם מוצלחים מאד אבל אחרי שני ספרים, לדעתי צריך לעסוק יותר במניעים ובפנימיות של הדמויות. המידע האישי בספר השני רק חוזר על אותו מידע מהספר הראשון, לא בדקתי אבל נראה שפסקאות שלמות הועתקו (כמו מקור הכינוי “עוצי” ונושא העוצמה והזעם), ואנו צריכים קצת יותר מידע ויותר עיסוק במניעים. הכל גם נראה אישי מדי. בספר הראשון הנושא האישי ברור והוא מהווה חלק משמעותי מהעלילה, אבל בספר השני מאיפה אותו רספוטין (שם לא מקרי כמובן), מכיר את סיפור העוצי שאף אחד לא אמור לדעת, ולמה שם הסיפור הופך אישי? יכול להיות שבקריאת ספר אקשן, אותה פעילות היא כל מה שמעניין, אבל נראה לי שצריך קצת להמעיט באקשן ולתת לדמויות יותר יותר מקום.

ארליך משלב בספריו טכנולוגיות קיימות ויחידות צבאיות קיימות ומפזר בעלילה פרטים רבים שקרו במציאות לפי מקורות זרים או לא, ובכך מצליח לתת יסוד מוצק יותר לעלילה. כמו כן ארליך אינו זאב בודד אלא נמצא בתוך מסגרת פעולה ברורה, והמבצעים הם משולבים מתוכננים ולרוב לא מבצעי יחיד. ברור שהעלילה בדיונית ומוגזמת, אולי אפילו עם סבירות קלושה, אולם בגלל שהיא משולבת במציאות המוכרת לנו, ההגזמה אינה מפריעה, אלא ברור שיש בכך צורך דרמטי לצורך הסיפור.

לסיכום, חובבי האקשן יהנו מהספרים, ואם נקבל זעם מעט מתון יותר, וקצת מוסבר יותר, יהיה לספר עומק נוסף.

מת כמו שצריך
פיני אלעזרי
דני ספרים 2020

מגב הספר
רצח של קצין מודיעין ישראלי על אדמת אפריקה, מחזיר לשטח את אבנר ארליך איש המבצעים המיוחדים של המוסד, מפר הפקודות הסדרתי הנמצא בהשהיה מנהלית. הסיפור מתחיל במרדף אחר פרופסור איראני מומחה לגרעין, אך ככל שהעלילה רבת התהפוכות הולכת ומסתבכת מגלה ארליך שעוד יד בוחשת בדייסה הזו. היד שייכת לקולונל במיל. יורי רספוטין, פושע מלחמה ורוצח מסוכן. בוגר יחידות הספצאנז בעברו והיועץ הבכיר של ארגון המשווק נשק ומערכות הגנה רוסיות ברחבי העולם. רספוטין מצליח לשתול מרגל יהודי-רוסי בקודש הקודשים של מערכת הבטחון הישראלית, וביחד עם הפרופסור האיראני הם מתכננים עסקת נשק גרעינית שתגרום להירושימה ונגאסקי להראות כמו משחק ילדים. והיעד של הנשק הזה-תל אביב.האם יצליח ארליך למנוע ברגע האחרון את השיגור שיזעזע את ישראל ואת המזרח התיכון כולו?