ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הספרים המומלצים והסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט [email protected]
מעונינים לקבל את כל הסקירות? הצטרפו לערוץ הטלגרם של ספרים מומלצים!

1947

2 ביוני 2020 גדי איידלהייט

הספר דווקא התחיל טוב. הרעיון לקחת שנה אחת ולבדוק אותה אמנם מלאכותי משהו, בפרט ההגדרה של שנה, אבל יכול להיות מעניין. גם צורת הכתיבה המביאה אנקדוטות בדרגת חשיבות כזו או אחרת, מהווה ניסיון לכתיבה חדשה על היסטוירה, בצורה קלילה יותר. אמנם היא מראה יותר על המחברת ומה שמעניין אותה ופחות על שנת 1947 ומראש לא חשבתי ש-1947 שינתה את ההיסטוריה. בטח לא יותר משנים אחרות, וכנראה גם הרבה פחות, ואם מחפשים מספיק אפשר למצוא בכל שנה אירועים ששינו משהו, ועדיין קראתי בעניין.

התוצאה מאכזבת. אולי אפשר לכתוב שונה וקלילה בלי לוותר על מעט עומק וגם לא על דיוק אבל לא אוסברינק אינה מי שיודעת לעשות זאת. יש לספר יתרון, ואפילו חן מסוים, בתזזיות ובקופצניות שלו, והוא קריא ומושך, אבל הבעייה שבכל תחום שהוא עוסק הוא עושה זאת בצורה שטחית להחריד, ללא עומק וכפי שיתברר גם ללא דיוק. מעבר לכך בשום מקום בספר אין ניסיון לשכנע שאכן שנת 1947 חשובה כל כך ושינתה משהו וביותר מדי מקומות בספר מתארים אירועים מוקדמים או מאוחרים לשנה זו, מה שרק מוכיח שאין בסיס לטענה בכותרת המשנה של הספר.

הופתעתי מהעיסוק הניכר, מעבר לכל פרופורציה הגיונית, בשאלת תוכנית וועדת החלוקה לארץ ישראל. הנושא תופס חלקים נרחבים בספר, ודווקא המקבילה שלו, חלוקת הודו (להודו פקיסטן ובנגלדש – אירוע שהשפיע על עשרות אנשים יותר), זוכה לתיאור מתומצת בהרבה אם כי סך הכל לא רע (דיקי מונטבאטן מתוודה שהוא דפק את כל העסק). הופתעתי גם מאירועים שוליים לכאורה, אזכורי אגב לאלינור רוזוולט שמנסה לפעול להקמת ארגוני זכויות אדם, תיאור שינויי האופנה של כריסטיאן דיור, הרפתקאותיה הרומנטיות של סימון דה-בובאר עד ההחלטה לכתוב את ה”המין השני” (ללא דיון כלשהו בספר והשפעותיו – אוסברינק כנראה מניחה שכולם יודעים שהספר היה נקודת מפנה בתחום הפמניסטי), ג’ורג אורוול כותב את 1984 (גם לא אירוע משנה עולם), מגמות מוזיקליות בביבופ וג’אז ועוד.

לאורך הספר נראה שלמחברת אהדה לעניין הציוני. מתברר שאביה יהודי (אולי גם היא, לא ברור אם אמה יהודייה), שורד שואה שכמעט והיה בין מעפילי אקסודוס. אבל דווקא לקראת הסוף האהדה הופכת למשהו מעט שונה. אולי בנסיון ליצור איזון, דבר שמאד חשוב בשוודיה האנטי ישראלית של ימינו, נראה שאינסבורק מאמצת את הנרטיב של ארגון זוכרות. שום דבר לא מפורט בספר כמו רשימה של עיירות וכפרים אותם נטשו פלסטינים (או גורשו בכוח הזרוע, תבחרו לעצמכם את הנרטיב).
נראה שזכויות אדם חשובות מאד לאוסברינק. גם הקמת ארגון ה-CIA האמריקאי מתוארת בקצרה, מאוד, וגם שם תוך חשש גדול מכך שלארגון יש יד חופשית לבצע ככל היעלה על רוחו תוך פגיעה בזכויות אדם. וזהו בערך כל מה שכתוב עליו.

הפרק על דיר יאסין היה כבר שערורייה. זה הה המכה בפטיש מבחניתי וגרם לי התבאסות מוחלטת ממנו. אם שם כתובות כל כך הרבה טעויות מה אני אמור לחשוב על שאר הספר? באופן ברור שגם הוא כולו טעויות ואכן בדקתי כמה דברים וטעויות נמצאו בשפע.



אמנם אין מה להתגאות באותו אירוע, אולם מהיסטוריונית שכותבת בשנת 2016 אני מצפה ליותר מאשר לפעול כמו נערה בחטיבת הביניים שקוראת כמה מאמרים מויקיפדיה ומסכמת. האם אוסברינק היסטוריונית? יכול להיות שבכלל לא. ואז אמנם אפשר להיות מופתעים פחות, אבל מראש אין סיבה לקרוא את הספר. אפשר ללכת ישר לויקיפדיה. נעזוב את תיאור האירועים עצמם, אבל הפסקה האחרונה היא שערורייה.
“השמועת הופכות לאמיתות, והאמיתות – לשמועות. בטניהן של נשים הרות שוספו. ילדים ונשים נאנסו, ספגו ירקות ונסקלו באבנים. מאות על מאות של גברים הוצאו להורג בו במקום”. מובן שכל מילה שנכתבה בפסקה זהו היא שקר מוחלט.
היסטוריון ואפילו עיתונאי אמור לבודד את העובדות מהשמועות ולא לערבב ביניהן. וכך קוראי הספר בכל מדינה שאינה ישראל ישוכנעו שאכן היו שם מעשי אונס, שיסוף בטנים הריוניות והריגות המוניות שלא מביישת את בורות ההריגה של ריגה. כנקודת זכות נאמר שאולי היא התכוונה לכתוב משהו על ההסתה של המופתי והיכולות שלו לשלהב את ההמון הערבי בסיפורי מעשיות בעלי גוון אנטישמי) אבל לא הצליח לה, אך אני כבר איבדתי עניין בספר, בשל שטחיות ורמת אמינות נמוכה. לקרוא קצת ולסכם מויקיפדיה גם אני יכול. דרך אגב אם רוצים להתעמק בנושא מסוים, אפשר לעשות זאת גם אחרי 70 שנה. תשאלו את פרופסור אליעזר טאובר.

כנקודת זכות נוספת, שתרגיע מעט את מצפוני שאינו אוהב לקטול ספרים, נכתוב שהנושא היחידי שכן נידון יחסית בהרחבה יחסית, הוא מה קרה בשוודיה לאחר מלחמת העולם השנייה, ובסיוע הרב של פאשיסטים נאציים שוודים לנאצים גרמנים, במילוט ובהסתרה שלהם.

לסיכום, שנת 1947 הייתה שנה מעניינת, כמו כל שנה. היו בה בין היתר: ניצני שינויי אופנה, ניצני פמינזים, ועוד כל מיני זוטות. האימפריה הבריטית נגמרה באופן סופי, הודו חולקה, פלשתינה חולקה, סיקים הינדים ומוסלמים נלחמים אחד בשני. יהודים וערבים נלחמים אחד בשני. האחים המוסלמים מנצלים את ההזדמנות לעשות ג’יהאד. המון אנשים שיוצאים מגדרם לעזור לנאצים מסכנים שהפסידו במלחמה. לעולם נגמר הכוח להעניש את גרמניה, ונכתבו כמה ספרים חשובים. הספר הזה אינו אחד מהם.

1947
אליזבת אוסברינק
משוודית: רות שפירא
אחוזת בית 2020

מגב הספר
האם ידעתם ששנת 1947 היתה שנת מפנה בהיסטוריה של האנושות?
 אליזבת אוסברינק, סופרת ועיתונאית שוודית נודעת, מראה בספרה המרתק “1947: סיפורה של השנה ששינתה את ההיסטוריה” כיצד צצו בשנה גורלית זו ניצנים ראשונים לתופעות ומגמות שמאפיינות את עולמנו כיום. מהפכת זכויות האדם החלה בשנה זו (בזכות אלינור רוזוולט), עתידה של פלשתינה-א”י הוכרע באו”ם (תוכנית החלוקה), התנועה הניאו-נאצית והאחים המוסלמים החלו לצבור כוח, ארגון הסי-אַיי-אֵיי הוקם, והסופרת סימון דה בובואר עמלה על ספרה פורץ הדרך “המין השני”.

בסדר כרונולוגי על פי חודשים, אוסברינק מספרת לנו, חודש אחר חודש, את עלילות אותה השנה בקטעים קצרים ובדילוגים ממקום אחד בעולם למשנהו. ג’ורג’ אורוול, בילי הולידיי, מיכאיל קלשניקוב, כריסטיאן דיור  ועוד רבים אחרים מגלמים שחקנים מרכזיים בדרמה המסחררת שאוסברינק טווה, כשבלב “1947” נמצא פרק על משפחתה של המחברת, שמעניק לספר גוון אישי נוגע ללב.

No Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *