ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

אפתח בווידוי שחוץ מזה שוייצמן היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, שהוא היה מדען ופתיח תהליכים שקשורים לאצטון ועזרו מאד לבריטים, ועקב כך היה בקשרים אישיים מעולים עם כל השלטון הבריטי, קשרים שהביאו גם להצרת בלפור וגם לאי נסיגה מוחלטת ממנה בהמשך, איני יודע הרבה על וייצמן. כאשר קיבלתי את הספר העב כרס עד מאוד (למעשה הייתי בטוח שיש במעטפה לפחות שלושה ספרים), המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה: “האם מתארים בספר כל אפצ’י לממחטה שהוא עשה?”. בכך נפלתי בדיוק לקלישאה אותה מנסים כותבי הספר לנפץ כבר בהקדמה (עמ’ 9): “תפארתו של וייצמן בזיכרון הקיבוצי הישראלי ומחוצה לו עיקרה בהצהרת בלפור המהבהבת מדי כמה עשורים. אחר כך הוא נזכר כנשיאה הראשון של מדינת ישראל. כל שאר פרטי הזיכרון נדחסים לאותה ממחטה מפורסמת שרק אליה כביכול הוא יכול לדחוף את חוטמו.” תיאור מדוייק יותר של עצמי וכנראה של עוד רבים, לא יכולתי למצוא. בכל אופן, אני בבעייה עם ספר כזה. אין לי יכולת לשפוט אותו מבחינת איכותו המחקרית, אני לא מהתחום ולא מכיר את המקורות. השתכנעתי מרצינות המחברים. מטרתם להדגיש את חשיבותו של וייצמן להקמת מדינת ישראל. הדימוי שאותו הם נוקטים (ואינם הראשונים שעושים זאת) הוא שוייצמן היה משה המוליך את העם במדבר ואילו בן גוריון, יהושע המנחיל את הארץ. מאחר…

לקראת סוף שנות השישים, העלו מדענים שונים השערות בתחומי תיאוריות החלקיקים, מתוך מטרה למצוא מה נותן לאטומים את המסה שלהם. חישובים הראו שהמשקל הבודד של המרכיבים הבסיסיים יותר של החלקיקים שהתגלו בשנים הקודמות, אינו מגיע למשקל האטום בכללותו וחסר משהו במערכת.אחת התיאוריות טענה שהמרחב כולו הוא מעין שדה גדול, וחלקיק מסוים, מצליח לתת לחלקיקים אחרים מסה התחלתית כך שבשילוב עם האנרגיה שיש להם, מתקבלת מסה גדולה יותר (שחלקה מסה במובן שאנו מכירים וחלקה אנרגיה, שגם היא לפי תיאוריות היחסות של איינשטיין, שקולה למסה). אמנם יותר מאיש אחד הגו חלקים מהתאוריה, אבל בסופו של דבר היא, וכן אותו חלקיק נקראו בשם: “בוזון היגס”. אם לא הבנתם את המשפט האחרון, זו אשמתי, הספר מתאר זאת בצורה ברורה ונהירה. בשנות השישים לא הייתה שום אפשרות לערוך ניסוי שימצא את הבוזון או הוכחות לקיומו אבל ככל שמאיצי החלקיקים השתכללו ועבדו באנרגיות גבוהות יותר, היה נראה שהמטרה מתקרבת. בספר מפורט המסע הארוך מהתאוריה ועד הגילוי בפועל תוך הסברה של התאוריה והמונחים, כך שהיא תובן, ולו בצורה בסיסית גם להדיוטות (כמוני) בתחום. למעשה הספר מסתיים כמעט בתגלית. הספר יצא בעברית בשנת 2019, אולם המקור הוא משנת 2010 עוד בטרם החלקיק התגלה. זה היה נראה לי די מוזר, ואכן הסופר היה צריך להוסיף אחרית דבר, למעשה פרק…

חלום הנאורות הוא הספר השני בסדרת הפילוסופיה של אנתוני גוטליב. הספר הקודם “חלום התבונה” עסק בעיקר בפילוסופיה היוונית הקלאסית הקדומה ובפילוסופים של ראשית הנצרות עד ימי הביניים. ספר זה פותח בדקארט ובראשית המאה ה-17. ימי הביניים פינו את מקומם לתקופת הרנסנס והחלה פריחה במגון תחומים. אומנות, מדע ופילוסופיה חדשה. בתחילת הספר מצדיקים את הבחירה ברנה דקארט כנקודת ההתחלה לספר, למרות שאין צורך בכזו, בהתחשבה היכן הסתיים הספר הקודם ומשם ממשיכים הלאה. בספר שבעה פרקים עיקריים על דקארט, הובס, שפינוזה, לוק, לייבניץ, יום, וולטר ורוסו. אלו האישים העיקריים וכמובן שמוזכרים עוד הרבה פילוסופים וכתבים. הספר מנסה לעשות הפרדה בין הדיסצפלינות ולכן רק במעט מקומות מופיעה התייחסות להתפתחויות משיקות בתחום המדע. אצל לייבניץ אין הרבה ברירה, הוא הרי עסק בכל מכל כל, אולם ההתפתחויות היו במקביל והיו גם השפעות הדדיות, אם על ידי אנשי מדע שהיו גם פילוסופים, פילוסופים שעסקו גם במדע, או בקשרים בין אנשים אלו. הספר הוא ספר מצוין, כתוב היטב, וברור, ומשכפל את ההצלחה של חלום התבונה. פרקיו ארוכים מספיק בשביל להיות מלאי תוכן וברמה גבוהה, לכלול את עיקרי התיאוריה של כל פילוסוף, את החידושים שלה, ואת הביקורת עליהם, אך גם קצרים מספיק בשביל לא לעייף מיד ולהגיע לרמות הנדרשות מספרים אקדמאיים יותר. על כל אחד מהפילוסופים המוזכרים אפשר…

אני לא זוכר באילו נסיבות הגעתי לאתר של פרופ’ דוד אסף “עונ”ש – עונג שבת” (פרופ’ אסף הזכיר לי – ביקשתי רשות להשתמש בתמונה של קברו של הרשלה שאסף צילם). אני ממליץ לכם להירשם, אבל פשוט אעתיק את התיאור של האתר: “כל הדבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל, ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות”. בקיצור, לא משהו שאני יכול לעמוד בפניו והזדרזתי להירשם ואני נהנה מדי שבוע. וכאשר בא לידי דבר הבל (לרוב מודעת פרסומת מגוחכות, שלט שגוי בצורה משעשעת וזוטות כגון אלו), אני ממהר לשלוח אותו לאסף למען יפרסמו גם הוא ברבים, בבחינת אל תמנע טוב מבעליו. אבל האמת צריכה להיאמר שבאתר יש עשרות ומאות מאמרי עומק, שלא קיימים בשם מקום אחר ובמיגוון נושאים חשובים ומרתקים, כך שהוא נהייה מאגר מידע ייחודי מסוגו. חלק מהמאמרים נכתבים בידי מומחים בתחומם, ונציין כאן היום את יהודה זיו שהלך לעולמו השבוע, וביום כתיבת סקירה זו, פורסם מעין הספד לזכרו באתר עונ”ש עם קישורים לעשרות מאמריו, שכל אחד מהם הוא פנינה. נושא אהוב באתר, הוא שירים עבריים ישנים, הזוכים לניתוח מקיף של הלחן, המילים וכל הביצועים מאז ועד עולם, כמו שם הספר ששיר הוא לא רק מילים אלא הרבה יותר. דרך אגב, תהיתי עם השיר “שיר הוא…

הספר דווקא התחיל טוב. הרעיון לקחת שנה אחת ולבדוק אותה אמנם מלאכותי משהו, בפרט ההגדרה של שנה, אבל יכול להיות מעניין. גם צורת הכתיבה המביאה אנקדוטות בדרגת חשיבות כזו או אחרת, מהווה ניסיון לכתיבה חדשה על היסטוירה, בצורה קלילה יותר. אמנם היא מראה יותר על המחברת ומה שמעניין אותה ופחות על שנת 1947 ומראש לא חשבתי ש-1947 שינתה את ההיסטוריה. בטח לא יותר משנים אחרות, וכנראה גם הרבה פחות, ואם מחפשים מספיק אפשר למצוא בכל שנה אירועים ששינו משהו, ועדיין קראתי בעניין. התוצאה מאכזבת. אולי אפשר לכתוב שונה וקלילה בלי לוותר על מעט עומק וגם לא על דיוק אבל לא אוסברינק אינה מי שיודעת לעשות זאת. יש לספר יתרון, ואפילו חן מסוים, בתזזיות ובקופצניות שלו, והוא קריא ומושך, אבל הבעייה שבכל תחום שהוא עוסק הוא עושה זאת בצורה שטחית להחריד, ללא עומק וכפי שיתברר גם ללא דיוק. מעבר לכך בשום מקום בספר אין ניסיון לשכנע שאכן שנת 1947 חשובה כל כך ושינתה משהו וביותר מדי מקומות בספר מתארים אירועים מוקדמים או מאוחרים לשנה זו, מה שרק מוכיח שאין בסיס לטענה בכותרת המשנה של הספר. הופתעתי מהעיסוק הניכר, מעבר לכל פרופורציה הגיונית, בשאלת תוכנית וועדת החלוקה לארץ ישראל. הנושא תופס חלקים נרחבים בספר, ודווקא המקבילה שלו, חלוקת הודו (להודו פקיסטן ובנגלדש…

ספרה של רחל מראני, נדיבות טובה, מהווה מעין סיכום של מסע שערכה בעקבות המושג “נדיבות”. זהו מושג שלמרות שנראה שהוא ברור הוא די מעורפל אשר מכיל, משיק וכולל בתוכו עוד מושגים רבים ותתי מושגים. חמלה, אמפתיה, סימפתיה, אלטרואיזם, גבורה, הקרבה, נתינה, מסירות, צדקה, תרומה וכו’. כולם איכשהו קשורים לנושא. לא מדובר בספר עיון, ולא בספר שיעשה הבדלה בין כל מושג למושג בצורה אקדמאית, אלא כתיבה אישית על נושאים אלו, דרך פרקים קצרים, שלעתים סדורים יפה ולעתים דווקא נראה שסדורים באקראי ובכל אחד מהם נכתב מעט על זוית כלשהי של נדיבות. הפרקים לרוב פותחים בציטוט סיפור או אמרה ממבחר מקורות העולם. המקורות היהודיים מוצגים בצורה נרחבת כמצופה, אך גם מקורות נוספים מהנצרות האיסלם ובעיקר ממזרח אסייה. מכל מקור אפשר ללמוד משהו. אפשר גם ללמוד מהי נדיבות שאינה טובה. נדיבות שבאה לכפר על פשעי או מעשים אחרים, אינה טובה. נדיבות שבאה להראות כמה אני עשיר או מוצלח או שניהם גם יחד, ולמרות זאת יכול להשקיע מכספי,זמני או חוכמתי בחלכאים ובנדכאים, גם היא אינה טובה. נדיבות שבאה על חשבון מישהו אחר, אפילו על חשבון נדיבים אחרים, אינה נדיבות, וגם זאת כבר למדנו במסכת אבות (פרק ה משנה יג): ” הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים.יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ…

כשהייתי סטודנט צעיר למדעי המחשב ומתמטיקה, יצאנו כמה חברים מהלימודים לטיול בגליל. לאותו טיול הזמנתי נערה חמודה שהייתה חברתי באותו הזמן. מה שהיא זוכרת ממנו עד היום (כן, כן, התחתנו) היה אוסף הבדיחות של “החנונים המתמטיקאים” האלו. נזכרנו במשפחה בסיפור זה, בגלל שבדיוק אותו סוג של בדיחות מופיע, ובכמויות נכבדות בספר “אין לנו מושג” מאת דניאל וייטסון (פיזיקאי רציני ומכובד) וחורחה צ’אם (קומיקסאי מכובד ורציני). הספר עוסק בכל מה שאנחנו לא יודעים, ומאחר והמשפט “אין לנו מושג” מופיע בו עשרות פעמים, מסתבר שיש הרבה כאלו. כבר בכריכה רואים את חלוקת היקום לדברים ידועים (5%) ולא ידועים (95%- חומר אפל ואנרגיה אפלה), בהם הספר פותח ואחר כך עובר להמון דברים שאין לנו מושג עליהם בתוך ה-5%. בסופו של דבר זה ספר מדע פופולארי בפיזיקה והוא עושה עבודה מצויינת בהסברת הדברים שאנחנו יודעים, והדברים שעדיין אנחנו לא יודעים, ואולי גם לעולם לא נדע. נתתי לבן שלי (14) לקרוא אותו, מתוך הנחה שהוא יאהב את ההומור בספר ואכן קולות הצחוק נשמעו בכל הבית. גם אני מודה שצחקתי כמה פעמים בקול רם. אבל צחוק בצד, לומדים המון מהספר והוא ברמה גבוהה וטובה. רק נעיר שאם אתם ממש לא מתחברים להומור, עדיף יהיה לדלג על הערות השוליים. ועכשיו כמה דוגמאות. בפרק שכותרתו “המרכיב הבסיסי ביותר…

אפתח בכך שלמרות שהספר מוצלח מאוד לא צירך להאמין לכותרת. הוא ממש לא קצר, מעל חמש מאות עמודים (לא כולל הערות), והוא לא על כמעט הכול, בקושי על קצת. ובכל זאת הספר עוסק בהמון נושאים ואכן על כל אחד מהם כותב ממש בקצרה. הנושאים הם נושאים מדעיים, מפרקי הפתיחה והמפץ הגדול ועד פרק הסיום, המלנכולי משהו העוסק במינים שהושמדו בידי האדם, והוא מרכז את עיקר התיאוריות והממצאים ומעט על ההיסטוריה שלהם. מי היו האנשים העיקריים בכל תחום, תוך ניסיון להביא דמויות שהיו פורצות דרך, אך נכשלו בכלל “לא פרסמת לא עשית” ולכן נשכחו בתהום הנשייה, ובעיקר להביא את התיאוריות הלא נכונות שהיו, שכיום אפשר לגחך עליהן אך בזמנן היו הגיוניות מאד. ובנקודה זו, ברייסון, בפה מלא טוען שלמעשה גם כיום, על הרבה דברים אף אחד לא יודע שום דבר, וגם שכנראה חלק מהתיאוריות של היום ייראו מגוחכות לא פחות בעוד כמה עשורים. צניעות זו נמצאת במקומה, ולו רק מתוך ניסיון העבר. הספר כתוב בהומור, משעשע, מלא גם באנקדוטות מעניינות וכתוב בצורה קריאה מאד, למרות שיש אקלקטיות וקופצניות בין הנושאים וגם בתוכם. הספר גם הזכיר לי כמה טיולים בחו”ל שעשיתי, ובפרט הפרק הנהדר העוסק בשמורת ילוסטון, ובתא המגמה העצום הנמצא מתחתיה. אז אמנם הוא לא קצר, לא על הכול, אבל על…

הספר החדש בסדרת “בראשית” של הרב פרופ’ יוני גרוסמן עוסק בחייו של יעקב מפרשת תולדות ועד סוף פרשת וישלח. כבר במבוא דן גרוסמן בשאלה, אותה שואל כל קורא, מדוע שם הספר הוא “יעקב” ולא “יצחק” ומתרץ שהפרשות העוסקות בחיי יצחק מועטות ורובן עוסקות בו או כבנו של אברהם או כאביו של יצחק. אמנם עדיין נראה מוזר שבדיוק את כל חלקו של ספר בראשית המכונס תחת “תולדות יצחק” (למעט פרק אחד של תולדות עשו), נכנה יעקב, אולם טענתו של גרוסמן, היא שתולדותיו של אדם מתחילות מאביו ולא מלידתו. טענה זו, נראית לי באה בעיקר לענות על הקושי הכרוך בשאלה מדוע אין תולדות לאברהם (תולדותיו הן ביחד עם תרח), וגם לתרץ את הבחירה ביעקב לשם הספר , וגם להכשיר את הקרקע העתידית לכרך החותם של הסדרה שיכונה כמתבקש, יוסף. אישית הייתי מעדיף להישאר עם שלושת האבות, אולם אכן החומר העוסק ישירות ביצחק מועט. על הספר עצמו אפשר להרחיב, אולם כבר סקרנו ספרים של גרוסמן (“אברהם“) והדברים נכונים גם כאן. הספר הוא פשוט ההמשך. אותה גישה של ניתוח ספרותי, חלוקה לחטיבות ולנושאים, מציאת מבנה, רצוי קוצנטרי, תיחום הטקסט (בצורה שבהחלט אפשר לחלוק עליה ולעתים נראה שהתיחום מטרתו לשרת את המבנה), וצלילה עמוקה לפסוקים מילה אחר מילה. מי שמכיר את שיטתו של גרוסמן יהנה…

הספר החדש של הרב יוסף צבי רימון עוסק בהלכות תפילין, והוא מצטרף לסדרת ספרי ההלכה של הרב. כמו יתר ספרי הסדרה גם ספר זה מוצלח מאוד. בני בן ה-16 עיין מעט בספר, ואמר לי שהוא חשש שזה יהיה ספר “כבד” (הספר אכן כבד, פיזית, 450 עמודים של נייר כרומו משובח), אבל מצא שהספר גם מעניין מאוד, גם מאפשר מבט זריז ומהיר, או להגיע ישר לסיכום ההלכתי, וגם מאפשר לימוד מעמיק ביותר.אין בעיני הוכחה טובה יותר מכך לאיכותו של הספר, ולמעשה, כך גם כתב הרב רימון במבוא: “הספר דורש לימוד, אולם הוא בנוי כך שיהיה שווה לכל נפש, הן לתלמידי חכמים, הן לבעלי בתים”. ועוד אמר בני שאולי כדאי שתהיה גם גירסה מקוצרת, וגם זה כבר נאמר במבוא, שמתוכננת גירסה נוספת, המותאמת במיוחד לנערים בגיל הבר-מצווה, ואני יכול כבר לומר בוודאות, שהיא תהיה “להיט” רציני. את התוכן המפורט וכמה דפי דוגמה מהספר תוכלו לראות בהמשך, ושבחים לרב רימון, כבר אמרו גדולים וטובים ממני ולכן אנצל את ההזדמנות לכתוב על נושא הקשור לתפילין שכלל לא מופיע בספר, מאחר והוא לא חלק מהלכות תפילין הסטנדרטיות, אולם ייתכן ובמהדורות הבאות כדאי להתייחס אליו. אני נחשפתי אליו די במקרה דרך חבר שסיפר לי שהוא מניח תפילין מיוחדים לטבעונים. “מה זה?” שאלתי. נחשפתי לנושא שמעולם לא…