בספרה החדש מאיה ערד יורה צרורות לכל הכיוונים של עולם הספרות הישראלי, ולכל כיוון שהיא יורה, היא גם פוגעת בצורה חדה, מושחזת ומדויקת. שום כדור לא נורה סתם, וכל אחד ואחד מהם מטרתו מסומנת עוד טרם הלחיצה על ההדק. התוצאה היא ספר מעולה, מרתק, מלא תובנות, הומור ציניות והתייחסות עצמית, וכזה שראוי לכתוב עליו ולדבר בו רבות ולכן המאמר יהיה ארוך מהרגיל ותצטרכו להאמין לי שלא כתבתי אפילו מחצית ממה שרציתי. ראו זה פלא, הספר כמעט ללא עלילה אך מרתק. דמויות סטריאוטיפיות אבל עגולות ומלאות, כתיבה נוסחאתית שבלונית אבל מתחכמת ופורצת גבולות, כתיבה על המציאות מתוך זהות בין הסופר ליצירתו. אולי כמו באותם ציורים בהם לא ברור מה רואים בהם יש לנו כאן ספר מרתק אך חסר עלילה, מבנה ארכיטקטוני מרשים המסתיר בתוכו קלישאות, דמיות עגולות אך סטריאוטפיות, כתיבה מתוחכמת אולם בסופו של דבר בנאלית, אשה נשואה באושר (ובשעמום), אימא במשבר גיל הארבעים, מתבאסת מבעלה מהחיים שלה, מהילדים המעצבנים ורוצה לברוח מכולם. סופרת כותבת את עצמה לדעת ללא שום מחיצה בינה לבין הספר. מאחר וזו משוואה, במתמטיקה שני הצדדים שווים, אבל הספרות, עזבו את הספרות, החיים, אינם מתמטיקה ותראו איזה הבדל, בטון, בנימה ובמסקנה הזמנית שלכם על הספר כאשר כל מה שעשיתי היה להחליף את סדר האיברים במשוואה, ועל הסדר…
סקירה זו פורסמה לראשונה בגיליון “ויקרא” של מוסף שבת – מקור ראשון (19/3/2021) ומוגשת כאן בעריכה שונה מעט. שנת 2020 הייתה שנת הקורונה וגם עולם הספרות נעצר, אולם אירוע אחד בלט מעל כל השאר והוא לדעתי האירוע הספרותי של השנה. מדובר ביציאת התרגום החדש של “הר הקסמים”, יצירת המופת של תומאס מאן, 65 שנה לאחר פטירתו של הסופר והוצאת התרגום הראשון של היצירה. בימי כתיקונם אירוע כזה זוקק לערב חגיגי ומיוחד בנוכחות שר התרבות ושגרירת גרמניה בישראל, ואולי עוד יגיע כזה, אולם כידוע העולם שרוי בצער ובמחלה, וננסה כאן מעט להאיר על יצירה מופלאה זו. לפני כשלושים שנה חיפשתי משהו טוב לקרוא ואמא שלי נתנה לי את האפוס הגדול של מאן “יוסף ואחיו”. “לא תאמין כמה מדרשים הוא למד וחקר בשביל לכתוב את זה” אמרה לי ואכן נדהמתי. תיאור כזה של סיפורי התורה לא קראתי מעודי. גם שפת התרגום הייתה מתאימה לעברית המקראית. ביקשתי ספר נוסף של מאן ואמא המליצה על “בודנברוקס”. שימו לב שלא על “בית בודנברוק”. כבן לדוברי גרמנית, גם בשיחה בעברית השתמשו בביתי בשמו של הספר בשפת המקור. נדהמתי גם מיצירה זו וביקשתי עוד ספרים של אותו סופר, ואז קיבלתי את Der Zauberberg עם האמירה החד משמעית, שאת זה אני חייב לקרוא בגרמנית, כאילו שידעתי גרמנית. אמנם…
“‘סיפור טוב’, כמו שאריק תמיד אומר, בשורה התחתונה זה הדבר היחיד שזוכרים.” בספר מוכרי החלומות מנסה שאול אולמרט לספר לנו מה קורה מאחורי הקלעים של סטרטאפ ועד כמה הסיפור הטוב יכול להיות רק מילת כיסוי. כן, יש כסף, והרבה, ולפעמים גם מהר, אבל יש גם מחירים. התפאורה לספר היא הסטרטאפ של גדי חסון – “ויטיים”, אפליקציה שנועדה לאפשר פעילות משותפת להורים וילדים שלא נמצאים אחד ליד השני. בסיפור התפאורה נשמע איך מתחיל סטרטאפ, מאיזה צורך ובניית משהו מהיר על הלפטופ תוך כמה לילות של תיכנות בלתי פוסק, מציאת חבר לדרך, השקעה ראשונית של סכום קטן, פיתוח אב טיפוס, השקעה נוספת, הגדלת החברה והצוות, גיוסים, קוקטיילים, אקזיטים וכל המונחים והמושגים. מה שנקרא הצצה לתחום, אולם לא בכך העניין שלי. חלקו המשמעותי יותר של הספר, הוא תהליך הקריסה של גדי וההרס העצמי שהוא חווה מאחר ואינו מסוגל לעמוד בלחץ. הוא לבד בניו יורק, אחת הערים המדהימות בעולם, אבל הוא לא חווה אותה בשום צורה אלא מרגיש תחושה שכל העסק הוא בלון שיתפוצץ בקרוב. מה הדרך להתגבר על תחושה זו? קחו מבט אחד בכריכה היפהפיה של טליה בר ותראו המון פתיתי שלג. שלג? לא בדיוק. קוקאין! וכך גדי נהיה מכור לסם אותו הוא משיג מאסי, ישראלי לשעבר שעסקיו עלו בתוהו ונאלץ לברוח מפני…
הרעיון לרכז את כל האירועים בתנ”ך ולסדרם לפי תאריכים הוא רעיון נועז למדי. הרי לכאורה, אין חשיבות בין שני אירועים שאירעו סמוך אחד לשני בלוח השנה במרחק של מאות שנים אחד מהשני. אמנם ידוע כי יש תאריכים שנקבעו לדורות, כגון י’ בניסן שדווקא בו נחצה הירדן, ובוודאי התאריכים המפורטים בתלמוד (י”ז בתמוז, ט’ באב ט”ו באב), אולם לרוב קריאת אירועים ממקומות שונים בתנ”ך, בהקשרים זרים, תיראה אקראית. הרעיון גם מסקרן, כי לאחר ההסתייגות בסעיף הקודם, אולי הסידור בצורה זו של האירועים יעלה משהו חדש, קישורים שלא חשבנו עליהם קודם, חלוקה סטטיסטית כלשהי של אירועים לפי חודשים, ונצליח לדלות מכך תובנות חדשות. האירועים בספר מסודרים על לוח השנה מתשרי ועד אלול, עם חודשים עמוסי אירועים כגון תשרי וניסן וחודשים דלים כגון שבט. בתנ”ך עצמו אין יותר מדי תאריכים. בספר בראשית תאריכים מופיעים רק בסיפור המבול וכידוע גם הם לא ברורים, והספר דן בכך ובוחר דרך אפשרית אחת. בעיה נוספת היא אירועים המתוארכים בצורה חלקית בציון החודש ללא ציון יום. יש לא מעט אירועים כאלו והוצאתם מהספר הייתה פוגעת בו. מחבר הספר ייחס אירועים אלו לא’ בחודש. את הנימוקים לכך הוא מביא בפתיחה, אולם לדעתי יש להצדיק כל מקרה כזה בנפרד. יש מקרים שמסתברים מאוד שהם אכן בראש החודש, ויש מקרים עמומים…
“מתופף אחר”, ספר הביכורים של וילאים מלווין קלי שיצא לאור ב-1962 רואה עתה אור בעברית בתרגומה של רעות בן יעקב והוא מציע מבט אחורה מפרספקטיבת דורנו למאבקי שנות השישים. באותן שנים המחאה הייתה לא אלימה ולקראת סוף העשור, הוקמו תנועות מחאה שנקטו פעילות אלימות יותר. עיקר המחאה בדרישה לשיוויון וביטול הפרדות גזעניות במדינות רבות בארצות הברית. ניסיתי ככל יכולתי לקרוא את הספר בהקשר תקופתו ללא התייחסות כלל לאירועי השנים האחרונות בארצות הבריה ולתנועות BLM כדי לראות את התיאור דרך העיניים של קלי ששישים שנה אחורנית.. העלילה מתרחשת בעיירה שלא קיימת במדינה שלא קיימת בדרום העמוק של ארצות הברית. טאקר טאליבן, שחור אך בעל אדמה, הורס את אדמתו, הורג את שתי חיות המשק שלו, שורף את ביתו ועוזב. איש אינו יודע לאן ומדוע. בעקבותיו וכאילו מעצמה, מתחילה תנועה המונית של שחורים שעוזבים את המדינה. זו מחאה לא אלימה לחלוטין שכן הם לא עושים דבר אלא פשוט קמים והולכים. הלבנים, יושבים ומסתכלים ולא מבינים מה קורה, מדוע השחורים עוזבים ומה יצא להם מזה. גם הקורא לא מבין מה קורה ופרק אחרי פרק, המסופר מנקודת מבט אחרת, כולן לבנות, דרך אגב, מבינים את המעשים ואת הייצוג שלהם. העיירה גזענית, אבל במידה הנכונה, כלומר לא יותר מדי. כך היה מקובל באותה תקופה, כמה שזה…
לא הכרתי את ג’ון פאולס, ואולי די מוזר שהספר הראשון שלו שאני קורא הוא ממואר. לממוארים קסם משלהם. הם לכאורה ספרי זכרונות אישיים, אבל רחוקים מאד מביוגרפיה. הם לא אמורים להתנהל בסדר כלשהו, ולרוב הם גם קצרים וממוקדים, ובעיקר מלמדים אותנו על עולמו הפנימי של מחברם. “העץ” נכתב לפני 42 שנה, הסופר היה אז בן 59 וחי עוד 26 שנה אחריו, וקריאה בו היום רק מחריפה את המסר שכן פאולס מקונן על אובדן הקשר בין האדם האורבני לטבע, תהליך שהואץ בשנים האחרונות. כשקראתי את הספר, חשבתי על מה הוא מתלונן. על הגינה הקטנטנה בביתו בפרבר על שפך התמזה, שגודלו רק 400 מטרים רבועים? הלוואי עלי. גם בארצנו המרחק לטבע רק עולה. אי אז לפי 42 שנה, מתל אביב העיר בה גדלתי, היה אפשר לראות בקלות את שביל החלב. אמנם לא מביתי, סמוך לכיכר מלכי ישראל, אבל אם עברת את הירקון, והתמקמת בחולות בינו לבין שדה דב, מקום שלא היה בו אפילו בניין אחד, ראית גם ראית. ואם כבר אז הוא התלונן, מה הוא יגיד עכשיו, שצדק? כנראה. הטבע אכן הולך ונהיה רחוק יותר, למרות שכמעט כל אחד יגיד שהוא אוהב טבע, ואוהב להיות בטבע. לאורך כל הספר המקסים נמצאים איורים (חיתוכי עץ), מקסימים גם, של אהרון גונסון שמוסיפים לו חן…
תארו לעצמכם שאתם שירה בגיל 21. חזרתם משנת שירות לאומי בניו-יורק, התקבלתם ללימודי ריפוי בעיסוק, תחום שאתם אוהבים, אתם צעירים והחיים נראים מושלמים. ופתאום משום מקום, צונחת עליכם מחלת ריאות נדירה, כזו של 1 למיליון, שמחייבת טיפולים כל שבוע וגוררת איתה אינספור בעיות. למרות כל זאת הצלחתם לסיים את התואר ואפילו להתחתן, אולם די מהר הנישואים לא צולחים, והמחלה מחריפה כך שאת לימודי התואר השני וגם את העבודה במקצוע, צריך להפסיק ופשוט להתמסר לטיפול הרפואי. מה הייתם עושים? אני לא חושב שמישהו יכול להעמיד את עצמו במצב כזה אבל שירה אמסלם, לא רק שלא התייאשה, אלא אף נקטה מעשה ושינתה את שמה לשירה-אמונה. את השיקולים תוכלו לקרוא בספרון שהוציאה ומתאר בכמה עשרות פרקים חוויות מחייה, רגשות, והתלבטויות על נושאים שונים, חלקם מהותיים יותר, ובחלקם גם שירה-אמונה יודעת שפחות (ובמילותיה, בסך הכל חור שני באוזן), אולם היא מסבירה גם מדוע נושאים פעוטים אלו היו בעלי חשיבות באותו רגע, ומי שמתקשה להאמין, שבסך הכל יחשוב קצת על עצמו וימצא לא מעט התלבטויות על זוטות. הספר נולד מתוך טורים או פוסטים בפייסבוק וככזה “סובל” מתופעות הלוואי של הסוגה בכללותה. לעיתים יש אנכורוניזם, פרקים המתייחסים לאירועים שכנראה קרו סמוך לכתיבת הפוסט המקורי אך הקורא יתקשה להיזכר כיום במה מדובר, חלקם נראים כבאים בסדר הלא…
גב הספר מבטיח לנו ש”בלשית כזו עוד לא הכרתם” וזה נכון, שירה שיף בת 18-19 בוגרת אולפנה דתית יוקרתית ומגדירה את עצמה דוסית, אבל בוחרת לשרת בצבא במקום בשירות לאומי. מחוסר תקנים בצבא, היא מגיעה לשירות חליפי במשטרה, בצוות קטן ושכוח אל, משרד בקרוואן בחצר האחורית. אכן מדובר בגיבורה לא שגרתית, וזה נחמד שעוד אפשר לחדש קצת, אבל כפי שנראה בהמשך ייתכן שהחידוש גדול מדי.מה עושים שם בצוות הקטן הזה? חוקרים תיקים של נעדרים שנסגרו. לא פותחים אותם מחדש, אבל קוראים את החומרים שוב, בודקים אולי עלה משהו חדש, מנסים למצוא קצה חוט שאולי יצדיק פתיחה מחודשת והעברה לצוות חקירה. שירה בוחרת ללכת דווקא לשם כי בת מהאולפנה שלה היא נעדרת כזו וגורלה לא ידוע. דמותה של שירה מלאת סתירות. לו שירה הייתה מתלבטת ליחס שלה לעולם הדתי ושוקלת אפשרויות של יציאה ממנו, עוד היה הדבר מובן אבל מאחר ולכל אורך הספר שירה מגדירה את עצמה בעולם הדתי, לא מתלבטת לעזוב אותו ובטח שלא להיות דתייה לשעבר, יש כאן בעייה באפיון הדמות. ניקח לדוגמה את מקום מגוריה בירושליים. מקום מוזנח ושומם שיש בו רק עוד דייר אחד, גבר, וכמה שומרים וכבר ביום הראשון שלה שם שירה רואה אותו עירום, אירוע שאמור להיות מאד טראומתי לבוגרת אולפנה ולגרום לה לברוח מהמקום…
וילקי קולינס לא זכה למקום בתודעה הישראלית. אמנם הוא נחשב אבי המותחנים וספרו “האשה בלבן” שנחשב המותחן הראשון תורגם לעברית, אבל צירוף נסיבות עלום, ומסתורי כמעט כמו ספריו גרם לו להישכח. לכן יש לשבח את הוצאת מקום לשירה, שנרתמה לתרגם סיפור קצר ומהנה שלו. הסיפור מתאר זוג בורגני ואמיד המעביר את זמנו בין צרפת לאנגליה, המוצא אדם מפוחד הנמלט מגורלו. הזוג מנסה לעזור לו, אך לקורא ברור שכל עזרה רק תקרב את האיש לאותו גורל אומלל שנקבע שנים רבות מראש. יש לנו כאן חזרה על סיפור עתיק יומין, על הניסיונות לברוח מהמוות כאשר כל ניסיון רק מקרב את האומלל אליו. זו מעין הטרגדיה יוונית, שכן הגורל נקבע זמן רב מראש והקורבן גם אם יצעד אליו בעינים פקוחות וגם אם יברח ממנו, אינו מסוגל לשנותו. הספר, ספרונון למעשה, קצר מאד וגם קטן מאד, אפילו בצורה שמעט לא נוח להחזיקו ביד. איני יודע מדוע הפורמט קטן כל כך, אולי לתת הרגשה של נפח ומספר עמודים גודל יותר. בעיני ככל שספרון כזה חשוב, הרי שמחירו הקטלוגי יקר מדי. אמנם כתבתי בעבר על ספרים זולים מדי, אולם כאן, ההרגשה שלי היא הפוכה, שאין מספיק בספר בכדי להצדיק את מחירו הקטלוגי. שוב, יש להעריך את עצם הוצאתו לאור, אולם כספר ישן, אין הוצאות על זכויות…
סיפורה של משפחת אלטר, משפחה לא מתפקדת בעליל, יהודית כמובן, אבל לא בצורה מעשית, משמש כסאטירה מבריקה ומשובחת לאמריקה של ימינו על שלל התנהגויותיה. הדבק שעוד החזיק את המשפחה איכשהו, פרנסין, הלכה לעולמה, הילדים שגם ככה לא היו קשורים לאב רק ברחו ממנו, והאבא, מרצה באוניברסיטה, ללא קביעות, ללא קידום וללא אופק תעסוקתי, רוקם מזימה להביא אותם הבייתה רק בשביל לקבל מהם את הכסף שאשתו הורישה ישירות להם, בשביל לא לאבד את הבית בתשלומי משכנתא שהוא לא מסוגל לעמוד בהם. יש כאן את החלום האמריקאי ושברו, ארתור, פרופסור להנדסה, מגיע לאוניברסיטה יוקרתית, אמנם בסנט-לואיס, שנחשבת לחור באמצע אמריקה, אבל משם רק דועך. בילדיו הוא לא מגלה שום עניין, למעשה הם רק מפריעים לו. הקריירה של אשתו שמצליחה הרבה יותר ממנו, תמיד במקום השני וכמעט נגדעת בעקבות המעבר. דווקא אחותה של אשתו, מייצגת את הצד הנדוש של החלום. התחתנה עם מיליארדר ושופכת כספים כמו מים על ימין ועל שמאל. הבן אית’ן לא מצליח לעשות כלום והוא גם בעל זהות מינית מבולבלת, דבר שקצת נהייה גוזמה, אבל משמש כחלק ממהקצנה של הספר כולו, והבת מגי רק רוצה לעשות טוב לכולם כאילו היא באיזו קומונה של ילדי הפרחים בשנות השישים. בפועל לא ממש הולך לה, וגם לא בטוח עד מכה היא באמת רוצה,…