ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

היסטוריון לא יכול לשאול את השאלה מה היה אילו. אין עליה תשובה והשאלה חסרת ערך ואף מטופשת. יש אינסוף אפשרויות, ורק משהו אחד מהן קרה, אין טעם לעסוק בסוגיות היפוטתיות. אבל סופר בהחלט יכול לשאול מה היה אילו ורוברט האריס, בספרו ארץ אבות, מציג תמונה שונה של העולם, עולם בו גרמניה ניצחה במלחמה. ניצחה, לא בדיוק, יותר נכון לא הובסה. עם הרוסים, או יותר נכון מה שנשאר מהם עדיין נלחמים הרחק הרחק מעבר להרי אורל, יפן הובסה בידי ארה”ב בצורה אותה אנו מכירים, סין כלל לא קיימת (גם לא הודו ושאר אסיה ואפריקה ואמריקה הדרומית), כל מזרח אירופה מסופח לרייך בצורה דומה למה שהיה במלחמה וכל מערב אירופה הן מדינות חסות, פרט לשוויץ. בריטניה נכנעה, אדוארד השמיני שויתר על כתרו לקח אותו בחזרה, אליזבת וצ’רצ’יל ברחו לקנדה, וארצות הברית נמאס לה ממלחמות וחתמו הפסקת אש ומאז הם במלחמה קרה. הספר לא בדיוק עוסק בשאלה מה היה קורה אם היטלר מנצח, יש ספרים אחרים שמבצעים ניתוחים עמוקים יותר של הנקודה ההיפוטתית הזו (וגם שם יש לקחת הכל בערבון מוגבל כפי שכתבתי בפתיחה), אלא מציב מצב נתון של העולם. העלילה בשנת 1964 ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-75 של היטלר. היטלר עדיין חי אבל לא ממש מתפקד ולא נראה בציבור, וכנראה כבר…

אבנר ארליך נאמן, שם שמתאים יותר למשרד רואי חשבון, הוא סוכן מוסד בכיר למדי באגף המבצעים, ואחד עם הרבה עוצמה וזעם. עוצמה, בסדר, אבל על מה ולמה זעם? זהו למעשה הספר השני בסדרת “אבנר ארליך”, הראשון היה “העוצמה והזעם של אבנר ארליך” אבל הסיבות לזעם נשארות ברובן עלומות. יש הסבר הנובע מפעולה צבאית בעבר, אבל הוא עברף לא הווה. זעם ברור הוא כנגד הדת, והוא מוקצן בצורה מוגזמת עד כדי מועקה לקורא דתי כמוני. לא כל פעם שמוזכר אוכל הוא חייב להיות שיינקין, האם, פרושטו או בייקון. עם גבינה כמובן. מזל שלא ביום כיפור אבל אולי גם זה יגיע. בקיצור, בנושא הזעם מול הדת, צריך להרגיע מעט. הבנו אחרי פעם אחת. זעם נוסף הוא סוג של עצב, בנו נהרג בצבא ואשתו גם נפטרה, ובעבודה שלו הוא נאלץ להתעסק עם טיפוסים מפוקפקים. אולי משם הזעם? אולי עניין של אופי? ארליך מאד אוהב להפר פקודות. מבחינתו כל הפרה כזו היא הפרת פקודה שניתן לחיות איתה. ככה לפחות הבוס שלו צריך להסביר לראש המוסד אחר כך. כתוצאה מכל אותן הפרות, ארליך מסיים את הספר הקודם בחופשה כפויה ולאחריה שחרור מהמוסד. אבל קורה מה שקורה, ואין ברירה והוא צריך, לשמחתו יש לציין, לחזור לעניינים. העלילה והספר יעילים מאד. הכל קורה מאד מהר, כולם מתוחכמים…

חקירות פרטיות נתפסות אצלי כעיסוק עם הילה זוהרת, אולי בגלל התוכנית הטלוויזיונית “בלשים בלילה” אי שם בשנות השמונים ושאר התייחסויות מעולם הבידור לתחום. אני מניח שיש צדדים זוהרים לנושא, אולם בספר “קלוז’ר” מאת סאם זיברט, יש התייחסות אחרת. זיברט, חוקר פרטי במקצוע, שלל חקירות שערך בשנים הרבות שהוא במקצוע, ומכל סוגי החקירות, בחר באלו שבהן ביקשו ממנו לאתר אנשים. אלו יכולים להיות קשרים ישנים מפעם, אנשים שנעלמו או ברחו או קשר שנותק. הסיפורים הרבים השזורים אחד בתוך השני, מראים על צד אחר של המקצוע, צד פחות זוהר, אבל עם הרבה אנושיות. אודה שחששתי מעט לפני קריאת הספר. הרבה חקירות הן עסיסיות. איך מגלים שהשותף מרמה אותך? וכוללים מצלמות ומעקבים ולא יודע מה עוד. זה נחמד אבל בעל רמת עניין מוגבלת. ישנן גם חקירות אישיות, שתמיד גורמות לצביטה בלב, לרוב אלו בקשות של בני זוג להשגת ראיות לבגידה, ובסופו של דבר משפחה מתפרקת. או שמא סכסוכי ירושה. מסכנים ההורים, נחת בגן עדן כבר לא תהיה להם. אלו החיים, אבל פחות נעים לקרוא על זה. חששותיי התבדו לחלוטין. הבחירה בחקירות איתור הצליחה לגרום לספר להיות לא רק אוסף מקרים אקראי אלא “לספר סיפור” בפני עצמו, למרות שהוא לא ספר עלילתי. אותו סיפור הוא בין השורות, והקורא למעשה צריך להשלימו לבד, סיפור על…

החיים של מרגרט נראים מושלמים. צעירה, נאה, מחכה להצעת הנישואין מהארוס שלה, עומדת להתחיל עבודה נהדרת ומכניסה ואז הכל משתבש. כל התוכניות נהרסות ואת התכנונים הקודמים אפשר לזרוק לפח ומרגרט צריכה למצוא מחדש את מקומה בעולם. את הספר קראתי במצב מעט דומה לזה של מרגרט, נפילה טיפשית ומיותרת ומצאתי את עצמי עם רגל שבורה ואחרי כמה זמן גם עם ניתוח, ועם תקופת התאוששות ארוכה. אמנם יש קורונה וגם ככה לא היו יותר מדי תוכניות לבטל, ואמנם הפציעה אמורה בסופו של דבר להיות רק זיכרון רחוק, ובכל זאת את החלקים המתארים התמודדות עם פציעה, הגם ששל מרגרט קשה בהרבה, קראתי תוך כדי ניסיון אישי. הספר הוא רומן קליל ונחמד, על אהבה ועל שונות ועל לחפש את הדברים החשובים. לא נכחיש כי הוא מעט קיטשי (למה מעט, לגמרי) ולא נכחיש כי הוא קצת צפוי (למה קצת לחלוטין) וכל מה שאנחנו חושבים שיקרה אכן קורה, אולם הוא מהנה למדי והתאים לי בול להתאוששות אחרי אשפוז בבית. את משפט המפתחה של אמא של איאן כבר שמעתי בצורות אחרות ואני מסכים איתו לחלוטין: “כשאתה לא יודע מה לעשות בשביל עצמך, תעשה משהו בשביל מישהו אחר”.הנה דוגמה למשפט זה בסיפורו המופלא של רבי שלמה קרליבך “הגיבן הקדוש”. הקדישו לו כמה דקות. נחזור לספר, מרגרט צריכה את…

כל כך מעט היה צריך בשביל ש-20 ביולי 1944 ייראה אחרת. ניסיון ההתנקשות בהיטלר שכלל אחריו הוראות מדוקדקות להפיכה צבאית, להשתלטות על מוסדות השלטון בבירה ולהכפפת כוחות צבא ענקיים בחזיתות השונות לשלטון החדש יצא לדרך.תקלות רבות, החלטות שגויות עד כדי אבסורד, והמון חוסר מזל, ושום דבר מזה לא קרה. עוד שמונה חודשים ועשרות אלפי הרוגים ונרצחים עד אשר הושגה הכניעה. כמעט כל המשתתפים בהתנגדות הוצאו להורג.מעבר לשאלה מה בדיוק השתבש ולמה, הנידונה במפורט לקראת סוף הספר, מנסה הספר להביא בצורה מלאה את סיפורה של תנועת ההתנגדות הצבאית להיטלר החל מעלייתו לשלטון ועד ניסיון ההתנקשות הכושל. אבל מעבר לתיאור ההיסטורי, עושה אורבך מעשה שקצת “מסוכן” להיסטוריון והוא ניסיון להיכנס למניעים.את מאמצי ההתנגדות אפשר לחלק לשניים, מעשים יחידניים וכאלו מפורטים שניים בספר (לא נראה שהיו הרבה יותר מזה): גיאורג אלזר שעוד בשנת 1939 הצליח כמעט להתנקש בחייו של היטלר ולגרום לשאלה שאף אחד לא יכול לענות עליה, “מה היה קורה אם”, במבצע יחיד בלתי ייאמן, והניסיון השני שהיה יותר מעשה סטודנטי ללא תוצאות של ממש ובוודאי ללא יכולות להתנקש בהיטלר של הנס שול, סטודנט ממינכן וחבורתו הידועים בכינוי “הורד הלבן”. אבל פרט לאלו, הייתה תנועת התנגדות נרחבת, עם קשרים בצבא, במודיעין (עד ראש האבווהר עצמו, אדמירל קנאריס) ובגופים אזרחיים שונים. היו אנשים…

נישואים בין דתי לחילונייה או בין חילוני לדתייה הם כבר היום עניין שבשגרה. איך אני יודע? חבר טוב שלי, דרור שדה אור, שהוא DJ ואחד הטובים שבהם דרך אגב, כותב על החתונות בהן הוא מופיע ומלא פעמים רואים שאלו הזוגות וזה כבר לא קוריוז אלא דבר רגיל ומקובל. זוגות אלו כמובן יבנו את ביתם מההתחלה ולמרות כל הקשיים והשוני, אלו קשיים פחותים מאשר נישואים בין דתי/ה לחילוני/ה כפרק ב’ בחיים כאשר לכל אחד מבני הזוג יש כבר ילדים משלו.תיאור של זוג כזה, תומר ואפי, מביאה לנו שלומית אשר בספרה “מי היה מאמין”. איך בכלל הם הכירו ומה האתגרים, מעבר לאתגרים של כל זוג בכלל, ושל כל זוג בפרק ב’ בפרט, בגלל הסיטואציה, שגם ענייני קריירה נכנסים לתוכה. את המתח אפשר לראות כבר בתמונת הכריכה. נדגים רק כמה מהבעיות, עניינים שבכל מקום אחר יכולים להיראות שולים או כלל לא להיות קיימים: אפי נותנת מכנסיים לבת המתבגרת של תומר. רק זה חסר לו שהגרושה שלו תראה את הבת עם מכנסיים ולכו תדעו איזה בלגן יתחיל מזה. ביום שבת, המשפחה מתפצלת וחלקה נוסע לים. אפילו בשולחן שבת יש ניגודיות בין מי שלובש בגדי שבת חגיגיים לבין מי שמגיע בג’ינס קרוע. באופן טבעי, ילדים יהיו חשדניים יותר כלפי בני הזוג, וכאן הדבר בא לידי…

אפתח בווידוי שחוץ מזה שוייצמן היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, שהוא היה מדען ופתיח תהליכים שקשורים לאצטון ועזרו מאד לבריטים, ועקב כך היה בקשרים אישיים מעולים עם כל השלטון הבריטי, קשרים שהביאו גם להצרת בלפור וגם לאי נסיגה מוחלטת ממנה בהמשך, איני יודע הרבה על וייצמן. כאשר קיבלתי את הספר העב כרס עד מאוד (למעשה הייתי בטוח שיש במעטפה לפחות שלושה ספרים), המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה: “האם מתארים בספר כל אפצ’י לממחטה שהוא עשה?”. בכך נפלתי בדיוק לקלישאה אותה מנסים כותבי הספר לנפץ כבר בהקדמה (עמ’ 9): “תפארתו של וייצמן בזיכרון הקיבוצי הישראלי ומחוצה לו עיקרה בהצהרת בלפור המהבהבת מדי כמה עשורים. אחר כך הוא נזכר כנשיאה הראשון של מדינת ישראל. כל שאר פרטי הזיכרון נדחסים לאותה ממחטה מפורסמת שרק אליה כביכול הוא יכול לדחוף את חוטמו.” תיאור מדוייק יותר של עצמי וכנראה של עוד רבים, לא יכולתי למצוא. בכל אופן, אני בבעייה עם ספר כזה. אין לי יכולת לשפוט אותו מבחינת איכותו המחקרית, אני לא מהתחום ולא מכיר את המקורות. השתכנעתי מרצינות המחברים. מטרתם להדגיש את חשיבותו של וייצמן להקמת מדינת ישראל. הדימוי שאותו הם נוקטים (ואינם הראשונים שעושים זאת) הוא שוייצמן היה משה המוליך את העם במדבר ואילו בן גוריון, יהושע המנחיל את הארץ. מאחר…

אם אתם בערך בגיל שלי, אולי אתם זוכרים את הלהיט הקולנועי משנת 1983 “משחקי מלחמה” או בשמו האנגלי WARGAMES. הלכתי לקולנוע כמה וכמה פעמים לראות אותו. נער צעיר שהוא קצת האקר של אותם ימים ושינה ציונים בבית הספר, מנסה לפרוץ לחברת מחשבים אבל מתברר שהוא פורץ לרשת של מפקדת ההגנה מטילים אטומיים וכמעט מחולל מלחמת עולם.נזכרתי בסרט הזה בקריאה בספר “המרדף אחר הנביא”. העולם עומד על סיפה של מלחמת עולם שלישית. לא ממש ברור למה, אווירת סוף העולם ברקע כולל כתות משונות (מרכיב הכרחי בענייני אפוקליפסה) ומי יכול למנוע את הכל רק הנביא, זה שיודע מה הולך לקרות ועונה על שאלות ותמיד צודק. מי הנביא? איך הוא יודע? כיצד הוא מתמרן את כולנו? התשובה פשוטה ומתגלה די מהר בתחילת הספר. למעשה כבר בכריכה אם רק תתבוננו בה במספיק תשומת לב. אין בכך סוד גדול וגם לא צריך להיות, לא זה עיקר הספר, אלא ההמשך. מסתבר שכל עניין “הנבואה” כמעין שעשוע בתכנות ולאט לאט קם גולם בלתי ניתן לעצירה, כך שלנביא יש גם אויבים מכל הסוגים, טובים ורעים, שרודפים אחריו. בספר משולבים שני סיפורים. אחד המציג שאלות “גדולות” של הליכה כעדר אחרי מקור סמכות לא ברור, או את העובדה שתחזיות מגשימות את עצמן בצורה לא רציונלית, או בסכנות של השתלטות הטכנולוגיה…

אחת הדמויות המסקרנות ביותר בתנ”ך, אבל כזו שאינה דמות ראשית היא יואב בן צרויה. המצביא האגדי של צבא דוד, העשוי ללא חת וללא פחד, הנאמן למלך יותר ממה שהמלך נאמן לעצמו, וסופו עגום לאחר שבחר להיות לצד אדוניה ונאלץ לסבול מנקמתם של דוד ושלמה. אכן מתאים וראוי השם “נשר המדבר”, כשמו של האקדח הישראלי שהיה כבר לאגדה, לדמותו של יואב. בתנ”ך אין כמעט סיפורים שהם רק על יואב, הוא לרוב מוזכר דרך סיפורי דוד ומהמעט שיש עליו אנו מקבלים דמות מורכבת ביותר. ניתוח קצר משלי לדמותו הבאתי במאמר על הפטרת פרשת ויחי, שם גם הבאתי את דעתי על הסיבות לעונשו, שהן סיבות שונות לחלוטין מהסיבות אותן דוד מציין, ושמחתי מאד שהגיע אלי ספר, שמנסה להביא את סיפורו. הספר “נשר המדבר” עוקב אחרי ספר שמואל בצורה די מסודרת, מדוד הנאלץ לברוח משאול ומגייס לו צבא, ועד מותו של יואב בתחילת ספר מלכים. למעשה רוב הספר, הוא תיאור של הכתוב בשמואל עם תוספות כיד הפירוש והדימיון. למרות שאפשר להפליג הרבה בדמותו של יואב, מצאתי את הפרשנות, כפרשנות סבירה לתנ”ך, ובעיקר לגישה המכונה “תנ”ך בגבוה העיניים”, בה אנו מתיייחסים לדמויות כדמויות אנושיות, אולם עדיין תוך כבוד רב אליהן והבנה שאלו דמויות גדולות בתולדות ישראל. אמנם נתקלתי לא אחת בהתייחסות מבזה לגיבורי המקרא. אין…

כמו שחראזדה מודרנית, מספרת לנו קימיה סאדר את קורות משפחתה על פני ארבעה דורות במאה העשרים באיראן. הסיפור מתחיל במונטזמולמולק, בעליה של אחוזה ענקית והרמון עם עשרות נשים באזור ההררי סביב טהרן וליד הים הכספי וממשיך על רקע המהפכות השונות שהיו באיראן לאורך השנים, עם עליותיה ומורדותיה של המשפחה הענפה וגחמות השלטון. כל זאת כאשר כבר ידוע שהמספרת עצמה היא גולה הנמצאת בפריז ואינה יכולה לשוב למולדתה. מה מהסיפור בדוי ומה אמיתי קשה לי לדעת, מאחר וגם ככה התרבות זרה לנו, אבל נראה שלפחות הסיפורים על התנגדות האינטלקטואלים, בהתחלה למשטר הדיקטטורי של השאה, ואחר כך למשטר הדיקטטורי לא פחות של חומייני, מבוססים על חייה שלה כפי שחוותה בתור ילדה כאשר הוריה נרדפו, אביה נעצר והיא עצמה הייתה צריכה לברוח בדרך לא דרך, על חמור בשלג בהרי כורדיסטן. הסיפורים היותר מוקדמים? אם לא היו אז היו דומים ואצל אחרים והם מעבירים בצורה יפה ומעניינת את התקופה. גם ככה, געגועיה של קימיה כמו גם של הסופרת נגאר ג’וואדי, לארצה ברורים, גם געגועים לארץ עצמה וגם געגועים מתוך ידיעה שלפחות בזמן הנראה לעין, היא כבר לא תוכל לחיות שם. בספר ניתן מקום רב לתרבות הפרסית המפוארת שהולכת ונדחקת ונעלמת בעקבות האיסלם הקיצוני. הקורא הישראלי נחשף מעט מאד לאיראן, ולסדרת טלוויזה כמו טהרן ששודרה…