סקירה זו פורסמה לראשונה בגיליון “ויקרא” של מוסף שבת – מקור ראשון (19/3/2021) ומוגשת כאן בעריכה שונה מעט.

שנת 2020 הייתה שנת הקורונה וגם עולם הספרות נעצר, אולם אירוע אחד בלט מעל כל השאר והוא לדעתי האירוע הספרותי של השנה. מדובר ביציאת התרגום החדש של “הר הקסמים”, יצירת המופת של תומאס מאן, 65 שנה לאחר פטירתו של הסופר והוצאת התרגום הראשון של היצירה. בימים כתיקונם אירוע כזה זוקק לערב חגיגי ומיוחד בנוכחות שר התרבות ושגרירת גרמניה בישראל, ואולי עוד יגיע כזה, אולם כידוע העולם שרוי בצער ובמחלה, וננסה כאן להאיר מעט על יצירה מופלאה זו.

לפני כשלושים שנה חיפשתי משהו טוב לקרוא ואימא שלי נתנה לי את האפוס הגדול של מאן “יוסף ואחיו”. “לא תאמין כמה מדרשים הוא למד וחקר בשביל לכתוב את זה” אמרה לי ואכן נדהמתי. תיאור כזה של סיפורי התורה לא קראתי מעודי. גם שפת התרגום הייתה מתאימה לעברית המקראית. ביקשתי ספר נוסף של מאן ואימא המליצה על “בודנברוקס”. שימו לב שלא על “בית בודנברוק”. כבן לדוברי גרמנית, גם בשיחה בעברית השתמשו בביתי בשמו של הספר בשפת המקור. נדהמתי גם מיצירה זו וביקשתי עוד ספרים של אותו סופר, ואז קיבלתי את Der Zauberberg עם האמירה החד משמעית, שאת זה אני חייב לקרוא בגרמנית, כאילו שידעתי גרמנית.

אמנם המתרגם של הר הקסמים הוא אותו המתרגם של “יוסף ואחיו”, מרדכי אבי-שאול ז”ל, אולם ביצירה זו התרגום לעברית ישנה, היה בעוכרי וגם כך היצירה קשה לקריאה. כבר נואשתי מכך שהיצירה תתורגם מחדש לעברית, וכמעט קניתי עותק באנגלית של תרגום חדש שקיבל ביקורות מצוינות, והנה ראיתי הודעה שהספר מוצע למכירה מוקדמת. מיהרתי ורכשתי לי עותק.

Der Zauberberg אינו עוד ספר, זו פסגת היצירה של מאן, רומן מורכב, מסועף ומפותל, שמכיל עולם ומלואו והשתנה תוך כדי כתיבתו, תוך כדי השתנות העולם והשתנות הסופר. הוא נכתב במשך 12 שנה ויצא לאור כמעט לפני למעלה ממאה שנה.
מה נאמר ומה נגיד, תכננתי לקרוא את הספר בשלושת השבועות של הסגר השני, אולם הקריאה ארכה קרוב יותר לשלושה חודשים. טוב שלא שבע שנים, אולם גם שבע שנים לא יספיקו לקריאה והבנה אמיתית של יצירה זו שרב בה הנסתר על הנגלה.

בסקירה זו נשלב ראיון קצר עם מתרגמת הספר רחל ליברמן, ד”ר ללשון עברית, מתרגמת ועורכת לשון, ולאחר ראיון זה אוסיף גם אני כמה מרשמי.

תיאור העלילה, אם כי אני בספק שאפשר לקרוא לה עלילה, בקצרה הוא כזה: האנס קסטורפ מהמבורג נוסע לבקר את בן דודו יואכים צימסן, המאושפז בבית המרפא ברגהוף בדאבוס, מתישהו בעשור הראשון של המאה העשרים. הביקור שאורכו המתוכנן הוא שלושה שבועות מתארך לשבע שנים, לאחר שהאנס אובחן כחולה בעצמו והומלץ לו להישאר ולהתרפא. בית המרפא בהר הגבוה, מעין מקום מנותק מהעולם ובו טיפוסים מטיפוסים שונים, מכל אירופה ומכל השקפות הדעת. בתיאורים ארוכים ודיאלוגים נוקבים, אנו מקבלים מסע רעיוני וחווים דרך קסטורפ את ההתנתקות המוחלטת מכל הווית קיום אנושי פעלתני ושקיעה לשגרת ההר וזאת עד לפרוץ המלחמה.

הר הקסמים אינו יצירה שמישהו קם בבוקר ומתחיל לתרגם. זו מלאכה סיזיפית וקשה האורכת שנים, ודורשת התמסרות מצד המתרגם. ההזדמנות הגיעה מאחר והזכויות על התרגום עומדות לפוג, וההוצאה החליטה לשמר ספר קאנוני זה בקטלוג שלה וכך פנתה לרחל ליברמן והציעה לה לתרגמו, מלאכה שנמשכה כשנתיים. השאלות מופיעות בצורה מודגשת, ותשובותיה של ליברמן, לאחריהן.

• למה דווקא עכשיו, מעבר לסוגיית 70 השנים?
השאלה, לדעתי, אינה “למה דווקא עכשיו” אלא “למה רק עכשיו”. ספרים רבים מהקלאסיקה הספרותית העולמית זוכים לריבוי תרגומים, ברחבי העולם וגם בישראל. למשל, “הזקן והים” מאת המינגווי תורגם לעברית שלוש פעמים, בפעם הראשונה בשנות ה-50 של המאה הקודמת ובפעם האחרונה בראשית המילניום. Heart of Darkness מאת ג’וזף קונרד תורגם לעברית חמש פעמים, בפעם הראשונה תחת הכותרת “לב החשיכה” בשנות ה-50 ובפעם האחרונה תחת הכותרת “בלב האפלה” בראשית המילניום. משום מה לא זכתה יצירת המופת “הר הקסמים” לתרגום חוזר במשך עשורים רבים. אחת הסיבות לתרגום חוזר של יצירה קלאסית יכולה להיות הרצון להנגיש את היצירה לקהל הקוראים על ידי המרת לשון ארכאית של תרגום קודם בלשון עכשווית. על אחת כמה וכמה מתבקש תרגום חוזר כשלשון המקור אינה ארכאית: תומאס מאן כתב בלשון רעננה, לא מתיימרת, לא מליצית לעייפה, הדיאלוגים שלו מנוסחים בטבעיות ונשמעים עכשוויים, מותאמים להפליא לדמויות למיניהן, ואם ישנם קטעים בספר שנשמעים אולי “כבדים”, זה לא נובע מהלשון אלא מהתוכן.

• מתי קראת לראשונה את הר הקסמים והאם בתרגום או במקור?
את “הר הקסמים” קראתי לראשונה לפני עשורים רבים, כשהייתי בת עשרים. הייתי חדשה בארץ, סטודנטית לתואר ראשון, וכתבתי עבודה סמינריונית על הספר. קראתי את היצירה בלשון המקור, בגרמנית.

• מה היה הקו הרעיוני מאחורי התרגום, החלטות שמקבלים מראש ופועלים על פיהן? מתי מוסיפים הערות והסברים ומתי לא?
הקו הרעיוני המרכזי שמנחה אותי בכל תרגום ספרותי הוא המחויבות שלי כלפי הסופר, המתבטאת בכך שאני עושה כול שביכולתי כדי להגיש לקורא הישראלי את היצירה שהסופר הגיש לקוראיו המקוריים. משמעות הדבר היא שאני חותרת לכבד את לשון הסופר, את נעימת כתיבתו, את התכנים הגלויים, את התכנים הנסתרים והמשתמעים, את רוח היצירה, וכל זאת תוך כדי שאיפה לספק לקורא מוצר מוגמר שנשמע כאילו נכתב במקור בעברית. זו מלאכה מורכבת ועדינה, והיא כרוכה במספר רב של צעדים אחורה וקדימה ככל שאני אוגרת, תוך כדי התרגום, תובנות לגבי כל אחד מההיבטים שמניתי. אגב, אין פה קבלת החלטות מראש, כי בכל קריאה חוזרת של היצירה – ותרגומי הספרות שלי כרוכים במספר רב של קריאות חוזרות – אני אוגרת תובנות חדשות. תובנות כאלה יכולות להתייחס למשמעות של ביטוי זה או אחר (ב”הר הקסמים” יש לא מעט ביטויים והרכבי מילים שהם פרי מוחו של הסופר), או לזיהוי “הדהוד” של תכנים מסוימים (“הר הקסמים” רווי “הדהודים”, כלומר מוטיבים שחוזרים על עצמם ופזורים על פני היצירה), או להבנת תוכן נסתר או משתמע. תובנות כאלה חייבו אותי לעיתים קרובות לפשפש אחורנית בתרגום שלי ולשנות ניסוחים.

לגבי הערות והסברים: בחלק מהספרים שתרגמתי הנהגתי הערות שוליים כדי לספק בהן הסבר או מידע לקורא, שהכללתו בגוף הטקסט הייתה מכבידה על הקריאה. ב”הר הקסמים” העדפתי להימנע כליל מהערות שוליים, משני טעמים. ראשית כול, לא רציתי לפגוע ביופי היצירה, אלא להשאירה כמות שהיא במקור, מוגשת לקורא כטקסט מאתגר למדי, ועם זאת טקסט שמספק תשובות על שאלות שמתעוררות, חלקן בו במקום וחלקן בפרק מאוחר יותר.

יתרה מזו, מאחר שתומאס מאן הרבה לשלב תשובות והסברים בתוך הטקסט, ראיתי בכך היתר להוסיף בעצמי בגוף הטקסט תוספות קטנות לא מעטות שהתבקשו כדי לאפשר קריאה רצופה ומובנת. כך, למשל, הוספתי תרגום של ביטויים או פסוקים בלטינית, פיסות מידע זעירות על יצירות ויוצרים המאוזכרים בטקסט, הבהרות לגבי כינויי גוף בגרמנית ובצרפתית, אבל לא ראיתי לנכון להוסיף מידע היסטורי על דמויות שאין להן תפקיד של ממש ביצירה, כמו האפיפיור אִינוֹקֶנטיוּס השלישי.

• האם נעזרת בתרגומים לשפות אחרות ואם כן של מי?
עיינתי בתרגומים אחרים, האחד לאנגלית מאת John E. Woods (1996) והאחר לצרפתית מאת Maurice Betz (1931), בעיקר בקטעים בעייתיים, כדי להשוות את הפרשנות שלי עם זו של המתרגמים האלה.

• מה דעתך על הרלוונטיות של היצירה לימינו?
יצירה זו אינה רק מסמך היסטורי המתאר מיקרוקוסמוס של החברה האירופית בראשית המאה ה-20, מה שהופך אותה לרלוונטית למי שמתעניין בתקופה זו, אלא היא גם עוסקת במוטיבים על-זמניים: הצעיר המתייסר (מעין גרסה מוקדמת של “הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה”), החיפוש אחר טעם החיים, החיפוש אחר האמת, המחלה, המוות, האהבה, האהבה הנסתרת (יש בספר לא מעט רמזים ליחסים הומוארוטיים).

מלבד זה, ישנו מאפיין ההופך את היצירה לרלוונטית במיוחד לתקופתנו: שום דבר אינו מה שהוא נראה. תומאס מאן, באירוניה מופלאה, חושף בפנינו רובד אחר רובד של מציאות מוטלת בספק: הפרחים המעטרים את ארון הקבורה הם לא רק הדר וכבוד למת אלא גם אמצעי הסוואה לגווייה המצויה בשלבי ריקבון; הצעיר הפשוט בעצם רחוק מלהיות פשוט; האישה המלבבת והנשית היא בעצם גם גברית; החייל האדיב וההגון הוא גם גזען ואנטישמי; המחנך ההומניסט גם נמשך אל החניך בהיבטים אחרים; הישועי הוא בעצם יהודי אופורטוניסט; הרופא הציניקן והמניפולטיבי הוא גם אדם אוהב ורגיש לזולת; הזקן האידיוט הוא גם חכם ומפוכח; האישה ההמונית והטיפשה, שהצעירים אניני הטעם לועגים לטעויות שלה, היא אולי מתוחכמת בדרכה, ולפחות חלק משיבושי הלשון שלה מכוונים.

תומאס מאן מציג את הכול ואת כולם מנקודת מבט של יחסיות, ומבטא את היחסיות בין היתר בעיסוקו הרב ביסוד הזמן – אולי בהשפעת תורת היחסות של איינשטיין, שהכתה גלים בראשית המאה ה-20 ושגם מאוזכרת ביצירה. עצם הצגת הסתירות הרבות היא מעין דה-קונסטרוקציה של מוסכמות ושל המציאות, ראייה פוסט-מודרנית שמבטלת אמיתות יציבות. אירופה של ראשית המאה ה-20 שולחת תזכורות לימינו אנו.

• האם אפשר לקוות לתרגום חדש של “יוסף ואחיו?” (אני לא היחיד ששואל.)
התשובה על כך לא מונחת לפתחי, אלא לפתחם של המוציאים לאור. אם יוצע לי לתרגם את “יוסף ואחיו”, אשקול בחיוב להרים גם את הכפפה הזאת.

עד כאן הראיון. תשובותיה של ליברמן מרתקות וגם הן כיוונו אותי לנקודות אליהן כדאי לשים לב בקריאה הבאה של הספר. הספר עצמו עבר תהפוכות ואותן אפשר להבין גם בלי לקרוא את אחרית הדבר, תרגום של הרצאה אותה נשא מאן בפני סטודנטים בפרינסטון (במהדורה הגרמנית, היא מופיעה לפעמים בראש הספר). בתחילת הספר, נראה שיש כאן סאטירה על בתי מרפא, כיום רובם הפכו למלונות נופש עבור גולשי הסקי והתיירים, ועל כך שקסטורפ, הבריא לחלוטין, אושפז בהם למשך שנים אף שמעולם לא היה חולה במשהו מעבר להצטננות. שגרת בתי המרפא, וזאת בתקופה שלרפואה לא היה הרבה מה להציע, כללה בעיקר ארוחות דשנות עד אימה (פלא שלא מתו שם מסתימת עורקים), שיחות על דא ועל הא (כי כמה כבר אפשר לדבר עם אותם אנשים), טיולים בסביבה, שעות של מרגוע – שכיבה בכיסא מנוחה באפס מעש ומדידות חום אינסופיות.
אולם מלחמת העולם הראשונה שינתה את הרומן מן הקצה אל הקצה ולמעשה הוא מתאר את מצבה של אירופה לפני, ותוך כדי המלחמה באנשי בית החולים, אנשים מכל אירופה, המחזיקים במגוון דעות רחב, וכמובן שמחים לדבר על כך, בין עם זה סטמבריני שמנסה בכוח “לחנך” את קסטורפ ובין אם זה מנייר פיטר פייפקורן ההולנדי, המבליח לקראת סוף היצירה.

שינויים אלו מגיעים לידי ביטוי גם ביצירה עצמה, ברי לכל קורא שהערת המחבר בתחילה השואלת האם יקח שבע שנים לספר את הסיפור של קסטורפ נכתבה רק בסוף התהליך, כמו גם התייחסותו של יואכים צימסן לנושא הזמן ובעיקר לאובדן הזמן, כבר במפגשו הראשון עם קסטורפ. הזמן עצמו אכן הוא גיבור מרכזי נוסף בעלילה. עשרות עמודים מתארים את יומו הראשון של האנס בבית המרפא ועוד עשרות רבות את השבוע הראשון וכך הלאה. אולם לאט לאט הזמן מאבד את תפקידו, כבר פחות מתייחסים אליו ולעתים אין לנו מושג מתי קרה משהו. שיאו של תהליך איבוד הזמן, הוא כאשר האנס עצמו הולך לאיבוד בפרק “שלג” ושוגה במעין הזיות בהן כל חייו עוברים לפניו, הזיות שלמעשה לקחו רבע שעה בלבד.

נקודת המפנה בין הסאטירה המקורית לבין שאר היצירה היא אולי הנקודה בה נכנס האנס לבידוד ולהסגר בעקבות מדידות חום בלתי פוסקות (חום שבימינו נחשב לזניח). חלק זה הוא אפילו קומי במכוון, ונראה שהוא שריד מאותה סאטירה מקורית של מאן ואולי שם אף היה יכול הספר להסתיים לולא החליט מאן להמתין ולשנותו ולהופכו ליצירה אחרת לגמרי. חשוב לזכור שבאותם הימים כתב יד היה כתב יד, והיה קושי גדול לערוך ולשנות אותו מן היסוד, ולכן הספר בעיקר הוארך עוד יותר, ובתחילתו נכנסו רק מעט משפטים ושיחות פה ושם על מנת לשנות את היסוד הסאטירי שהיה מובהק יותר והשתנה לחלוטין בחלקו השני.

נעסוק מעט בתרגום עצמו. תרגומה של ליברמן הוא אכן גבוה, אך עם זאת כולל ביטויים בשפת ימינו ובכך הוא יהיה מובן לקוראים, ועדיין דורש מהם השקעה והתמודדות. התרגום הישן הוא בעל חן, אבל מהווה אולי מעין ניסיון לתרגום בצורה הדומה לכתיבתו של עגנון באותם זמנים. כך היה מקובל בשנות החמישים, שספרות גבוהה מתורגמת במשלב גבוה, אולם היצירה במקור היא בגרמנית הרגילה, אמנם מלפני מאה שנה, אך זו לא השתנתה כל כך מאז, בוודאי לא כמו העברית.

לא עשיתי השוואת תרגומים מדוקדקת ואביא רק שתי דוגמאות. האחת, לתרגום המילה Puschel בגרמנית. בתרגום החדש הוא “פונפון”, ובתרגום הישן “כדורת מצוייצת”, שאמנם לאחר ההבנה בדיעבד במה מדובר הוא הגיוני, אבל בקריאה ראשונה לא בטוח שהייתי מבין למה הכוונה.

הנה ניסיון להביא הבדלים בפסקה ארוכה מעט יותר. במקור כך:

“Schließlich trennte man sich. Man konnte nicht ewig stehen, und das Kolloquium war uferlos. Die drei Berghofgäste wandten sich wieder ihrer Heimstätte zu…”
בתרגום אבי-שאול (כרך ב’ עמוד 128): “לבסוף נפרדו. אי אפשר היה לעמוד שם לבלי סוף, והשיחה הייתה כמים ללא חוף. שלושת תושבי ברגהוף פנו וחזרו אל מקום מלונם….”
בתרגום ליברמן (כרך ב’ עמוד 119 ): “לבסוף נפרדו אלה מאלה. הרי אי אפשר לעמוד לנצח, והוויכוח ממילא לא הגיע לכלל מיצוי. שלושת המתארחים שבו לבית המרפא…”

לשונו של אבי-שאול כוללת ביטויים רבים מלשון התלמוד. בדוגמה כאן זה הביטוי “מים ללא חוף”, שאולי היה אמור להיות “מים ללא סוף”, אך השתנה קצת בגלל שהמילה סוף כבר מופיעה. למעשה הומצא פה ביטוי חדש, שאינו קיים לא בעברית ולא בגרמנית. במקומות אחרים מובא הביטוי התלמודי “נמנו וגמרו” שגם לא הגיעו ממאן. אכן בימינו מקפידים להישאר צמודים למקור ובעבר למתרגם הייתה חירות גדולה יותר.

נסתפק בדוגמאות אלו והרוצה להרחיב דיו אם יקרא פרק או שניים בשני התרגומים וימצא עשרות הבדלים.
גם בתרגום החדש, הקריא והברור מבחינת המילים, היצירה תהיה מאתגרת לקריאה, אולם זה האתגר שמאן מציב לקוראים שלו, ובפרט לקוראים שאינם גרמניים. לקורא בן ימינו המשופע גירויים חיצוניים, מצפה אתגר נוסף בדמות התיאורים הארוכים, של כל דבר, מהארוחות ועד פלאי הטבע, ההרים והשלג ,בפרט בתחילת הרומן. ניחא, בתיאורים אפשר לדלג מעט, מאחר ועיקר התובנות בספר באות מהדיאלוגים הרבים ובהם המאמץ הנדרש הוא להבין את הפילוסופיה מאחוריהם. חלקם חשובים יותר, חלקם פחות, אולם מכל אחד מוצאים משהו.

היצירה רלוונטית לימינו, ואפילו מראה על ראייה לרחוק של מאן. אפשר למצוא בה רמזים לאנטישמיות ההולכת וגוברת בגרמניה, וזאת שנים רבות לפני עליית הנאצים לשלטון והשואה ואפילו אמירה שכבר אין פסגה בעולם אליה האדם לא הגיע, עשורים רבים לפני כיבוש האוורסט. אמנם נושאים רבים נידונים בספר מנקודת מבטו של העולם לאחר מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת העולם השנייה גימדה אותה וגם ממנו כבר עברו עשרות שנים, אולם אלו שאלות שעולות בצורות שונות מעט גם כיום. קריאת תשובותיה של ליברמן, עיון בעוד דיונים בספר והתעמקות באחרית הדבר שכנעו אותי כי לא מספיק לקרוא יצירה זו פעם אחת, דברים רבים מתבררים תוך כדי קריאה, חלקים מסופה מלמדים על תחילתה והיקף הרעיונות המובע בה כה נרחב, עד שממילא אין אפשרות לקלוט הכל בקריאה אחת, ועל כן נעזוב לזמן מה את ברגהוף, רופאיו ואורחיו, אולי נחכה שתעבור המגפה ונוכל בעצמנו לטוס לשוויץ או אוסטריה ולהתבשם מאוויר הפסגות, ומקסמיו של ההר, הכובש אותך, ללא יכולת התנגדות.

הר הקסמים
תומאס מאן
מגרמנית: רחל ליברמן
ספריית הפועלים 2020
מגב הספר
בשנת 1912 שהה תומאס מאן שבועות אחדים לצד אשתו בבית מרפא באלפים השווייצרים, ובשל הצטננות נבדק על ידי רופא, שמיד גילה “נקודה לחה בריאותיו”. שנים רבות אחר־כך סיפר באחת מהרצאותיו: “הרופא הבטיח לי שאנהג בחכמה אם אישאר שישה חודשים להירפא. אילו הייתי שועה לעצתו, מי יודע, אולי הייתי עדיין שם. במקום זה כתבתי את הר הקסמים.”

גיבור ספרו של מאן בא כמוהו לביקור של שלושה שבועות בבית המרפא “ברגהוף” שבראש הר הקסמים, אלא שהוא דווקא נענה לעצת הרופא, נשאר שם, ובסופו של דבר מבלה שם את שבע השנים הבאות.
על ראש הר הקסמים יצר תומאס מאן מעין מיקרוקוסמוס של חברה רב לאומית אירופית. הוא שתל בה צעיר רגיל מן החברה הגרמנית הבורגנית, והנחית עליו שפע של השפעות שונות ומגוונות המביאות את הגיבור לעסוק במהויות הקיום האנושי. אט-אט מגלה הגיבור את החופש הגלום בהיותו חולה, חופש מהשכל הישר ומהמחויבויות שמטילה השגרה – החופש להיות הוא עצמו.

הר הקסמים, מהבולטות ביצירותיו של מאן, ראה אור בשנת 1924 והיה לאחת הקלאסיקות של המאה ה-20. זוהי יצירה רבת שכבות, מאתגרת, עמוקה ומורכבת והיא מוגשת כעת בתרגום חדש  של רחל ליברמן לעברית. בסוף הספר מובאת הרצאה שנשא מאן על נסיבות כתיבת הספר.

תומאס מאן, 1955-1875, סופר גרמני וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1929. בשנת 1933 הועלו באש ספרים פרי עטו ב”שריפת הספרים” ובשנת 1936 נשללה אזרחותו הגרמנית בשל התנגדותו לשלטון הנאצי. בשנת 1938 היגר לארצות הברית, שם המשיך לכתוב וליצור. בשנת 1952 עקר לשווייץ, שם חי עד מותו.