ספרו הקודם של רועי חן “נשמות” היה יוצא דופן בטיבו, עם שילוב יפהפה של העלילה לתוך מבנה ספרותי ייחודי, כזה הנובע ישירות מעיסוקו כמחזאי. בתוצאה מכך הגעתי לספר זה הגעתי עם ציפיות גבוהות. לשמחתי לא התאכזבתי, וחן מצליח לחמוק מתסמונת הספר השני. אמנם ייתכן כי לגבהים של נשמות, “רעש גדול” לא מגיע, אולם גם הוא מתברך בעלילה ובמבנה משולבים ומיוחדים. לאחר הקדמה זו נצלול לשני מרכיבים אלו וננסה לנתח אותם.

אך עוד קודם נעיר כמה מילים על עטיפת הספר. “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו”, אולם לקורא, ובוודאי למבקר, עומדים קודם כל התיאור בגב הספר והכריכה. עטיפת סטוק שבלונית וסתמית ותיאורים בגב הספר שהם בבחינת סופרלטיבים ריקים, או פשוט לא מתארים את הספר, הם תסמונת נפוצה בימינו. ספר זה לא נופל למלכודת. התיאור בגב הספר מדויק ולאחר קריאתו העטיפה בעיצוב עדה רוטנברג, מתארת בדיוק מה נקרא. שלוש נשים מופיעות בעלילה ובכריכה. האמצעית, מרוכזת לחלוטין בעצמה, כפי שצילום הסלפי מוכיח. הצעירה שקועה בצ’לו שלה שהוא מרכז חייה, והמבוגרת, נו, אני לא רואה איך אפשר לצייר סטריאוטיפ של “פולנייה ממורמרת” בצורה טובה יותר.

משפט אחד בגב הספר משווה את הספר ליצירה מוזיקלית. הקורא לא צריך להתאמץ לגלות באיזו יצירה מדובר, הדבר מוזכר מיד בפתיחה. נראה שבספר זה רועי חן לקח את הקונצ’רטו לצ’לו של אלגר והפך אותו לספר. תהליך ההמרה מסובך למדי, בקונצ’רטו ארבעה פרקים ובספר שלושה, אבל מעט דמיון והיכרות עם היצירה, יראו שזו המרה מוצלחת. בנקודה זו נמליץ לקוראים, להאזין ליצירה, ויותר טוב לצפות בה, ובאופן לא מפתיע, ואפילו מעט מחשיד, הספר עצמו מתייחס לשני הביצועים שקופצים מיד בתוצאות החיפוש הראשונות ביוטיוב, זה של יו-יו מה וזה של ז’קלין דה פרה.

עלילת הספר נפתחת בנגנית הצ’לו, גבריאלה הצעירה, בת ה-16 היוצאת מביתה בפרק שמתנהל לפי מערכת השעות שלה, ביום בו היא מבריזה מבית הספר. פעולה זו של היעדרות מהלימודים לא אופיינית לגבריאלה, נערה חסרת ביטחון, שברירית ואף עכברית מעט. רק כאשר היא מתיישבת על כסא ומוציאה את הצ’לו שלה, היא מצליחה להתעלות. גבריאלה קבעה פגישה עם יונתן בביתו, ואנו חושבים שאולי הנערה העכברית הזו, סופסוף תתחיל איזה רומן עם בן כיתתה, אולם גבריאלה הולכת סחור וסחור ולא מצליחה להגיע כלל לביתו של ידידה. הצ’לו משמש כמשא על גבה, באופן מוחשי ובעיקר באופן מטאפורי. חן מוליך אותנו במחשבה כי רק “מרובעותה” של גבריאלה היא המקשה עליה, אולם בסופו של דבר יתבררו דברים אחרים, המתאימים לאופי חלקו הראשון של הקונצ’רטו.

הפרק השני עוסק בנועה, אימא של גבריאלה, המרוכזת בעצמה. לכן הפרק מתנהל בעקבות הודעות המזל טוב שהיא קיבלה ליום הולדתה ועוסקות גם הן בה. חלק זה של הסיפור, הלוקח את נועה לסדנת שתיקה, ממנה היא מסולקת, עקב חוסר היכולת לסגור את פיה. עקב הבושה האוחזת בה, לחזור הביתה עוד לפני שעברו שעתיים מתפיחת הסדנה, מה גם שאין לה כל כך איך לחזור הביתה, היא יוצאת למסע שהוא על גבול הפנטזיה, ועוברת חוויות שונות ומשונות, חלקן על גבול ההתגלות ובסופן היא מוצאת את עצמה בדיוק בזמן ובמקום של סיום הסדנה, כאילו חוותה את אותו שקט בצורה שונה לחלוטין.

חלקו השלישי של הספר הוא בגדר החלק הקומי ועוסק בציפורה, הסבתא של גבריאלה, ובמרירותה הכללית כלפי החיים. מרירות זה מתאפיינת בלוח השנה שלה ובעיסוקיה השונים, מכולם היא לא לגמרי מרוצה. אם אצל גבריאלה ההתגלות היא בנגינה, ואצל נועה, ההתגלות היא ביכולת שלה פתאום להסתכל החוצה ולא רע על עצמה, הרי ציפורה מקבלת מסרים שמיימיים פשוטו כמשמעו. יונה מלשלשת עליה, דבורה עוקצת אותה, וכך מתחוור לה שאלוקים שולח אליה נביאים, כדי שגם היא תתחיל להתנבא.  וכאשר היא מתנבאת, על מחלת הקורונה, שכן עלילת הספר היא ימים ספורים לפני פרוץ המגיפה, היא הופכת להיות סלבריטי ברשתות החברתיות.

בנוסף, בין שלל פרקי הספר ונבואותיה של ציפורה יש אפילו התייחסות למצב הפוליטי בימינו, הרפורמה המשפטית וההפגנות. אלו משפטים בודדים בספר, אולם הם ברורים ובולטים. ניתן לחשוב שלחן היה בעצמו חוש נבואי כלשהו, אולם נראה יותר, שבגלל ההתייחסות המינימלית, מדובר בשינויים של הרגע האחרון, לפי הירידה לדפוס. כך או כך, חן יכול לרשום לעצמו שהוא כנראה הראשון המתייחס לאירועים אלו בספרות הישראלית, גם אם בצורה מרומזת למדי.

כל פרק בקונצ’רטו ובספר עומדים בפני עצמם, אולם גם במוזיקה וגם בספרות חייבים להיות מוטיבים משותפים ונקודות התחברות, והספר מספק כאלו, כאשר מפעם לפעם יש נקודות השקה קטנות בין הסיפורים, אולם כל אחד מהם בנפרד, כל אחד מהם בעולמו, והגבולות כמעט אינם נפרצים, אפילו שמדבור בבני משפחה שאמורים להיות מחוברים יותר אחד לשני, בפרט אלו שגרים באותו בית.

אולם בסופו של דבר זו יצירה אחת, ולאחר שהקורא צוחק לא מעט בחלק האחרון, עליו להיזכר בחלק הראשון, ולחבר את כולם גם לפי סדר הזמנים, גם לפי סדר האירועים, ובעיקר לפי המידע שכבר יש לו על כל דמות מהחלקים הקודמים. מעבר לדמויות וסיפורן האישי, יש כאן את הסיפור הגדול יותר, על הופעת הקורונה, כהתגשמות נבואת פורענות שהרי תפקידה בספר הוא להיות המגפה של ה-“רעש הגדול”. צירוף מילים זה מופיע בתנ”ך כמה פעמים. בטרם קריאה חשבתי שחן מתכוון להופעתו בתחילת ספר יחזקאל, בסיום חזון המרכבה, בפסוק שנאמר בתפילה כל יום: “וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל” (יחזקאל ג יב)אולם חן בוחר דווקא הופעה אחרת של הפסוק, מחזון גוג ומגוג בסוף ספר יחזקאל: “וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל” (לח יט). הקורא מכיר היטב את מגיפת הקורונה, ואת השפעותיה, ואת השקט שהיה ברחובות ובכבישים, אבל הוא ייאלץ,  לקראת סוף הספר, לחזור לכל מרכיביו השונים ולפענח: “…עַל מֶה עָשָׂה ה’ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה” (דברים כט כג), וזאת בין אם הם מאמינים ובין אם אינם, שכן לשאלה הספציפית הזו, אמונתו האישית של הקורא אינה מעלה ואינה מורידה. גם ציפורה, חילונית גמורה, לא ציפתה להיות זו שתוריד את דבר האל, וגם אחרי שעשתה זאת, אינה בהכרח מאמינה בו.

בסיום הקריאה, נוכחתי כי רועי חן שוב הצליח ליצור יצירה מורכבת, שיש בה וירטואוזיות. תוך שימוש במבנה של יצירה מוזיקלית: פרקים בעולי אופי שונה, מוטיבים משותפים, ונקודות השקה מעטות, מחבר חן רומן שלכאורה עוסק במשפחה אחת, בפערי הדורות שבה, בקשיי התקשורת שבתוכה, ובסיבות לתפקודה הנמוך יחסית. גם על זה היינו אומרים דיינו, אך חן מצליח לעשות אף יותר במסגרת המצומצמת יחסית של הספר. באמצעות שילוב קווי העלילה, נבואות הזעם והקורונה, חן וקוראיו יוצאים מאותה משפחה למרחב הגלובלי ולחברה הישראלית בכללותה, על מאפייניה השונים, ועל הרעש הגדול, ובכללו אותו רעש גדול בו אנו נמצאים ממש בימים אלו, מהקורונה שכחנו מזמן, וממנו אנו מבקשים לעצמנו, קצת שקט.

רעש גדול
רועי חן
כתר 2023
מגב הספר
שלוש נשים.
שתי ערים.
אלוהים אחד (כנראה)

הכיסא של גבריאלה בתיכון לאמנויות נשאר ריק. עם הצ’לו על גבה, היא יוצאת לדרך שתוביל אותה הרחק מבית הספר. אולי היא מאוהבת. אולי זה הרבה יותר מסובך. נועה מקבלת במתנה השתתפות בסדנת שתיקה ליום הולדתה הארבעים. אבל הדבר שנועה לא יודעת לעשות הוא לשתוק. וציפורה, מתרגמת שמעדיפה סופרים מתים, מתחילה לשמוע קולות. ליתר דיוק את קולו של אלוהים, והוא מדבר דווקא אליה. היות שציפורה היא אימא של נועה ונועה היא אימה של גבריאלה, אפשר היה לצפות שכל הקווים יתחברו. אחרי הכול, משפחה. אבל כמו במשפחות, הציפיות לחוד והחיים לחוד. בשבוע אחד של חורף, שנת 2020 , שלוש נשים יוצאות למסע אל השקט, על רקע הרעש הגדול של זמננו. רעש גדול הוא רומן מבריק ומפתיע, המספר סיפור מצחיק ונוגע ללב. כמו יצירה מוזיקלית לשלושה קולות, הוא נבנה לכדי טריו אחדותי ומענג