מגילת איכה, מסיבות מובנות, היא ספר שהעיסוק בו מועט. אמנם כדאי ואפשר ללמוד את המגילה בכל עת אולם, בתוך עמי אני חי וברור לי כי מרבית הקוראים עושים זאת אך ורק בתשעה באב. בשנה זו במיוחד, בו חווינו הסתר פנים וחורבן, ורבים מאחינו עדיין בשבי, קריאתה של מגילת איכה הופכת להיות רלוונטית, ואינה רק זכר לעבר רחוק, אלא ההווה המתמשך עצמו. הספר עצמו נכתב לפני כמה שנים ותורגם על ידי ידידי למדור זה, צור ארליך. לאחר הצגתו הכללית של הספר, ננסה לעמוד על האפשרות ללימוד הספר ביום תשעה באב עצמו.

הספר פותח בכמה פרקי מובאות הנותנים מבוא כללי למגילה, זמנה מחברה והרקע ההיסטורי. כמקובל בסדרת ספרים זו, שיש לה נטייה לעולם האקדמאי, מוזכרות דעות רבות מהמחקר והערות השוליים רבות ומפורטות. פרקי מבוא נוספים עוסקים בתוכן התיאולוגי של המגילה וכן בצורת השירה שלה והשוואתה לשירות אחרות במקרא.

ציגלר עומדת היטב על כך ששמה המקורי של המגילה, קינות, מתאר את תוכנה, בדומה לספר תהלים שיש בו מזמורי תהילה רבים וממשיכה בשאלה האם מדובר בלקט בלבד או שמא יש מבנה. ציגלר מביאה את הדעות השונות ומציגה את מטרתה להציג מבנה כללי לכל המגילה, בו אדון בהמשך.

ליבת הספר היא חמישה פרקים ארוכים, אחד לכל פרק במגילה ובכל אחד מהם פרקי משנה: מבוא, מבנה, פרשנות ודברי סיכום. למי שחושב לקרוא פרקים אלו במהלך קריאת המגילה בבית הכנסת, נעיר שאורך הפרק הראשון הוא כ-100 עמודים, ולכן גם בקצב איטי של קריאת המגילה, המשימה אינה אפשרית. כמו כן, מטרתה של ציגלר אינה כתיבת ביאור על המגילה ולכן גם פרקי הפרשנות מסתעפים לנושאים שונים.

עיון נוסף בתוכן יראה שככל שמתקדמים במגילה, אורך הפרקים מתקצר, כמו גם פרקי המגילה עצמם. ציגלר ערה לנקודה זו ובפתיחה לפרק ה' כותבת: "קינות הספר נמצאות במגמת התקצרות המחריפה עתה לקראת סופו; תש כוחו של הציבור להאריך בקינותיו" (עמ' 435). אעיר שהרגשתי היא שלא רק הציבור מותש אלא בעיקר משורר הקינות, שאין לו כוח ונגמר לו האוויר. ראייה כלשהי לכך אפשר למצוא בכך שפרק ה' באיכה הוא הפרק היחידי בתנ"ך בו אין את הטעם אתנחתא. הפסוקים אמנם קצרים, אבל אין אפילו מקום אחד לעצור ולנשום. האוויר נגמר. עוד נעיר כי גם פרק ג', הפרק המשולש, מתאפיין בכך שאין כמעט טעמי אתנחתא, פרט לפסוק אחד, באות ק: "קוֹלִ֖י שָׁמָ֑עְתָּ אַל־תַּעְלֵ֧ם אׇזְנְךָ֛ לְרַוְחָתִ֖י לְשַׁוְעָתִֽי". ספרה של ציגלר לא עסק בטעמים וחלוקה לפרשיות ולכן אוסיף שבפרק ג', בו לכל אות יש שלושה פסוקים קצרים, כל פסוק הוא פרשייה בפני עצמה. זו צורת כתיבה שמאפיינת שירה וגם נותנת מקום נשימה לקורא.

ספר איכה הוא קינות שהן סוגה של שירה וציגלר מקדישה מקום רב לניתוח צורני של הקינות, משקלי השירה, היחס בין פסוקיות ובעיקר איך צורה זו תורמת לתוכן. ציגלר אינה מהססת להציע חלוקות משנה תוכניות כך אותו פרק ג' שהזכרנו לא מתחלק בהכרח לשלשות של פסוקים אלא ליחידות ארוכות או קצרות יותר, בהתאם לדרך פרשנותה.

לכל אורך הניתוח, ציגלר מזכירה זיקות בין פרקי איכה השונים לבין עצמם וגם לספרים אחרים במקרא ובפרט בפרק מיוחד בסיום פרקי פירוש הפרקים, לנבואות הנחמה בחלקו השני של ספר ישעיהו. ציגלר לא נכנסת לשאלה האם ומי היה "ישעיהו השני", ומביאה רשימה ארוכה ומפורטת של ההקבלות ממנה מתבקש להניח שמחבר חלק זה של ישעיהו הכיר היטב את קינות איכה. בנוסף לעיסוק בפשט המגילה, תוך הבאת מדרשים מפעם לפעם, ציגלר מקדישה מקום מיוחד למדרשי איכה רבה. אין בהם איזכור מלא של המדרשים ודיון בהם, אלא יותר דיון כללי כדי ליצור ספר שהוא שלם יותר. יתרה מכך, המדרשים, שרובם מבוססים על ניסיון וחוויות חורבן בית שני משמשים כשער כניסה לפרק המסכם את הספר, והוא דן בהשפעתו הנפשית של מגילת איכה על המקונן והלומד, תוך התמקדות בספר איכה כספר שלם ומגובש.

פרק סיכום זה, אולי היה צריך להיות הפרק הראשון מאחר ובו ציגלר חושפת מה למעשה היא ניסתה לעשות בספר כולו ואביא זאת במילותיה שלה: "מבנה הספר משקף את מורכבותו התאולוגית. הוא מציע שתי גישות נבדלות כלפי חלקו של ה' בסבל האדם. האחת מציירת את האדם כמי שהשלים עם מעשי ה' ומכיר בכך שהם מוצדקים, והאחרת מציגה את האדם כמתנגד למציאות מתוך כעס ואי הבנה… איך יכול הספר להעמיד שתי תפיסות שונות לחלוטין באשר לתפקידו של ה' בסבל האנושי? מהו המענה הנכון לחלקו של ה' באסונם של בני אדם, ובאסון לאומי בפרט? מבנה הספר מלמד שהתשובה אינה פשוטה, וששתי הגישות הנוגדות מתקיימות בצוותא מתוך מתח." (עמ 534 ו-536). משפטים אלו והדיון בהם הם מפתח להבנת מגילת איכה. כלל הדיון: בצורה הלירית, בתוכן, בפרשנות פסוקים ספציפיים, בהצגת מבנים תוך פרקיים ותוך ספריים מתנקז לרצון להציג שתי תפיסות עולם מתנגשות אלו, זו לצד זו.

בנקודה זו הבנתי את הבחירה בציורו המפורסם של ואן גוך "ליל כוכבים" לכריכת הספר. דעתי עדיין שבספר העוסק באיכה יש לבחור בתמונת "ירמיהו מקונן על החורבן" של רמברנדט, תמונה עליה אני מתעכב דקות רבות בכל ביקור ברייקסמוזיאום, ובה אני מוצא פרטים חדשים בכל פעם. אולם גם תמונתו של ואן גוך  מתאימה. ואן גוך עצמו נולד למשפחה דתית פרוטסטנטית ואף למד לימודי תאולוגיה נוצריים. יחסו לדת היה מה שמכונה בימינו "מורכב" עם עליות וירידות אבל גם באומנות הציור שלו הוא ראה עיסוק רוחני. תמונת ליל כוכבים שצוירה בשנת 1889 מהסניטריום בו היה מאושפז, עם המערבולות, מתאר היטב את נפשו השסועה של האומן, ויכול לשמש אלגוריה לנפשו של המקונן, הנקרע בין השאלות שציגלר העלתה בפסקה המובאת לעיל.

ומה תשובתה של ציגלר לשאלות אלו? נכתוב רק בקצרה על מנת לתת לכם טעימה בלבד. לדעת ציגלר, המבנה הכיאסטי של המגילה, אותו הציגה בצורה מרשימה לכל אורך פרקי הספר וחזרה אליו בפרק הסיום לדיון נוסף, מכוון אותנו לליבת המגילה וציגלר מכוונת בפרט לשלושת הפסוקים בפרק ג (כה-כז) באות ט' הפותחים כולם במילה טוב, ובמילותיה: "אי של שקט ושלווה בליבו של עולם סוער". קוראים חדי עין בוודאי יעירו שזה לא בדיוק מרכז המגילה. לכן המשכתי דרך זו, לראות מה יש בדיוק בחצי הפרק והפסוק הפותח את האות האמצעית, האות כ' הוא: "כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲ-דֹנָי". בנקודה זו, חזר לי קצת האוויר, שנגמר עוד בתחילת הסקירה, אבל לא לארוך זמן, רק עד פסוקי האות ל הבאים מיד אחר כך בסיום הספר ציגלר רצתה להדגיש את הטוב, ולכן הדיון במעבר בין פסוקי האות כ' שהם בעלי אופי של נחמה לבין פסוקי האות ל' שהם יש לכאורה טענות על עוולות מופיע בהרחבה במקומו  בפרק העוסק בפרק ג'.

אני מקווה שהצלחתי להעביר את העושר שהספר מכיל. בהיותו חיבור מקיף על המגילה הוא אינו מגביל את עצמו לדיון פרשני בפשט או בדרש, צורני, פרטני או כללי, אלא מביא מהכול, ובצורה מעורבבת, כמו הציור של ואן גוך, וכמו המגילה עצמה. כך הקורא מוצא את עצמו במעין נדנדה המוצבת על סחרחרה. עושר כזה, צריך בעצמו זמן ומרחב ולכן למרות שאפשר לקרוא את הספר כולו במהלך תשעה באב אחד, לדעתי הקוראים יפיקו תועלת גדולה יותר מקריאה מתונה יותר. אולם כפי שפתחתי, סביר שרוב הקוראים יעיינו בו בתשעה באב ואך ורק בו, ומאחר ושאלות האמונה  הבסיסיות לא משתנה, וההתאמה לזמננו התגלתה, הרי שהוא ישמש אותנו עוד שנים רבות גם לאחר שנזכה לגאולה במהרה בימינו אמן.

פרקי דוגמה מהספר

איכה
יעל ציגלר
מגיד 2024
מגב הספר
חורבן המקדש וחורבן ירושלים חוללו גם סערה תיאולוגית. תפיסת העולם שה' חפץ בישראל ובמקדשו קיבלה מכה אנושה, ומגילת איכה מהדהדת שאלות אמוניות הפורצות בעוזן נוכח משבר כה חריף: האם ה' אויב לישראל? האם הברית בין ישראל לקונם קרסה לבלי שוב? הטראומה הפיזית משולבת במגילה בטראומה רוחנית. הספר שלפנינו מנתח ברגישות ספרותית את מגילת איכה וחושף את הקולות השונים שעולים בה ביחס לשאלות אלו. מתוך דרכי העיצוב של הכתובים, דולה ד"ר יעל ציגלר את מגמתם של הקולות השונים, ומנחה את הקוראים כיצד לפסוע בשבילי המגילה ולגלות את המענֶֶה שיש בה נוכח המשבר הגדול שחוו ישראל.