ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

כל אחד זוכר את המונדיאל הראשון שהוא ראה. אצלי זה היה מונדיאל 82 בספרד והמשחק הבלתי נשכח בין איטליה לברזיל או אם תרצו בין האזורי לסלסאו. רק תראו את השמות: דינו זוף, ג’וניור זיקו סוקרטס וכמובן פאולו רוסי הגדול מכולם שסחף את נבחרתו עד לגביע. איזה מונדיאל איזה משחק. אחד הטובים בכל הזמנים וכזה שאין לי שום בעיה לראות מההתחלה. הנה ממש עכשיו. ולא לשכוח את הנקודה הישראלית – השופט אברהם קליין. ככה זה. בכל ארבע שנים למשך חודש פורצת בעולם מגיפה קשה וחשוכת מרפא. קדחת המונדיאל. אין מה לעשות, רק לחכות חודש וזה עובר. אפשר בהחלט להקל על התסמינים. טלוויזיה צבעונית (ממונדיאל 78 אני זוכר רק את המחיקון והאנטימחיקון) בגדלים של שולחן פינג פונג, פיצוחים ובירה. עכשיו כולם בטרפת של 4K ואיזה ערוץ משדר עם יותר או פחות דיליי, ומי יודע מה יהיה ב-2022. בין תופעות הלוואי – בהייה קשה מול משחקים של מדינות שלא ברור איפה הן על הגלובוס (טוגו מול ג’אמייקה), מלמול שמות חסרי פשר, שאגות, חוסר קשב ועייפות עקב משחקים בשעות מוזרות במיוחד כמו שהיה בברזיל אבל השנה, סבבה לגמרי. וכנראה שגם בכל ארבע שנים יוצא ספר מונדיאל ונקווה שימשיך ככה כי דברים משתנים. השנה גרמניה היא הפייבוריטית, ותנסה לזכות פעם שנייה ברציפות, כאשר אנחנו לא שוכחים…

בארץ לא יוצאים מספיק ספרי ספורט. זו עובדה מצערת ואולי מקורה באיזו דעה קדומה שחובבי הספורט וחובבי הקריאה הם אנשים שונים. אמנם מפעם לפעם יוצאים ספרים על כדורגלנים בולטים (מסי ורולנדלו) אבל אלו מיועדים לרוב לילדים. ספרות ספורט רצינית, מעט שבמעט. ולכן יש לשמוח על כל ספר רציני בנושא, שמיועד לילדים ולמבוגרים והספר “המועדונים הגדולים” בהחלט מספק את הסחורה. ספר קצר על 11 מועדוני הכדורגל (למה דווקא 11, נו, די ברור למה, לא? ) הגדולים בעולם. בפרספקטיבה היסטורית של מאה שנה. הדבר הראשון שבדקתי הוא איפה באיירן מופיעה. לא מספיק בהתחלה לטעמי, אבל מילא. משום מה פחות אוהבים בארץ קבוצות גרמניות, אפילו שדווקא באיירן מייצגת את ההתנגדות להיטלר. מנהליה היו יהודים, והיטלר שנא את הקבוצה. למרבה חוסר ההפתעה (או אולי הפתעה לילדים שגדלו בעשור האחרון) שתי הקבוצות הגדולות הן ריאל מדריד ומנצ’סטר יונייטד, שחווה תקופה לא קלה בשנים האחרונות. ברצלונה? מועדון גדול ללא ספק אבל בעיקר בשנים האחרונות. שיקומו אוהדי ברצלונה שהיו גם כאלו לפני עשרים שנה. קמתם? מצוין אתם סבבה. לא קמתם? אתם אוהדי מסי. זה בסדר, זה חוקי, מקווה שתישארו אוהדים גם עוד עשר שנים. ספר קודם של יעקבי הוא “ברצלונה – הקבוצה הטובה בעולם”. אל תטעו. קבוצה היא לא מועדון. קבוצה היא צילום מצב של עונה מסוימת…

אם אתם לא רצים בעצמכם, בטח נדמה לכם שכולם מסביבכם רצים. ריצה נהייתה אחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר. אפילו בעירי הקטנה כבר מתקיים מירוץ לעשרה קילומטרים, וכמוהו כמעט בכל עיר וכפר ולא פחות מחמש ריצות מרתון מתקיימות בישראל מדי שנה. גם מספר “מדאיג” של חברים שלי התחילו פתאום לרוץ מרתונים וכולם טוענים שאין בכך שום עניין מיוחד. גם בתור מישהו שיכול לקרוא את הספר בפחות משעתיים, אבל לעבור רק רבע מרתון בהליכה באותו זמן, מצאתי עניין רב בספר. לענפי הספורט מעריצים רבים ובכל זאת בארץ, ספרות הספורט היא כמעט שולית וזניחה, עם ספרים בודדים בשנה (הכוונה לספרים על ספורט ולא למדריכי כושר וכו’) ויש לשמוח על ספרים חדשים בתחום. הספר עוסק בריצת המרתון אבל לא בריצה הפופולרית אליה החברים שלי נרשמים, ריצה שמטרתה בעיקר לסיים את המסלול ולשפר קצת את הזמן, אבל ללא אשליות על ריצה מהירה. הספר עוסק בקבוצה קטנה של רצים, שמתחלפים בקצב די מהיר, שמטרתם לרדת משעתיים ריצה למרתון. השיא כרגע אינו רחוק מכך רק כמה דקות, שאם נפרוש אותן ל-42 הקילומטרים של המסלול נקבל שיפור קצב של 4-5 שניות קילומטר. בפועל הביצוע קשה, גם בגלל חוקי המרתון המחייבים ריצה על אספלט בתנאי מזג אויר ורוח שונים ובמסלול לא אידאלי מבחינת עליות וירידות. בספר מובאת ההיסטוריה של…

אגדת הדוקו-ספורט, באד גרינספאן ז”ל, תיעד במשך שנים ספורטאים וספורטאיות וכמובן אולימפיאדות. הסדרות הנודעות שלו “16 ימי תהילה” שודרו לאחר כל אולמפיאדה וריכזו את מיטב הסיפורים. צפינו בהם מרותקים ושמחנו לגלות שגם יעל ארד שלנו הופיעה בסדרה לאחר מדלית הכסף ההיסטורית שלה בברצלונה 1992. באד גרינספאן נגע ותיעד רק באירועים החיוביים, הטובים והגדולים, את זמני אני מקדיש ל-99 האחוזים החיוביים. יש כל כך הרבה דברים טובים ובאולמפיאדה אתה מקושר לטובים ביותר. למה לעסוק במשהו אחר?” מבחינה זו ספרו של נמרוד עפרן, מיגרש השדים, מהווה אנטיתיזה  לבאד גרינספאן והוא עוסק כולו ב-1% השלילי שבספורט וביתר דיוק ב-1% שבתוך אותו 1%, השחור משחור. שערוריות וטרגדיות. אולי קל לנו יותר להתמודד עם הטרגדיות שארעו לספורטאים והם אשמתם של אחרים. כזהו למשל המקרה של אנדרס אסקובר שנרצח בקולומביה, ימים בודדים לאחר שכבש שער עצמי במונדיאל 1994 בארצות הברית. האירוע יצר רושם עז, גם בישראל שהכירה היטב את הנבחרת הקולומביאנית ממוקדמות 90. מקרים אחרים מתארים ספורטאיות בארצות מוסלמיות (פקיסטן וסומליה) שאינן יכולות לעסוק בספורט וסיפורן מסתיים בטרגדיה. חלקם יכולים להיות משעשעים כמו רצת המרתון רוזי רואיז שפשוט לקחה את הרכבת התחתית עד כמה מאות מטרים לפני סוף המסלול , אולם סיפורים אחרים עוסקים באלימות ורוע. מעשים שלא יאמנו, ממכירת משחקים, הרס ואובדן עצמי ועד חלילה…

הספר הזה יגרום לכם, ולא משנה מינכם, גילכם ומשקלכם, להוריד את הנעליים ולהתחיל לרוץ. שיגעון הריצה נהייה הטרנד העולמי החדש. אני מכיר אישית, אנשים רבים שהשילו עשרות קילוגרמים והמירו אותם במרתונים וטריאתלונים. אין עיר גדולה בעולם שאין לה מרתון ואין עיר קטנה בישראל שאין לה מרוץ של לפחות עשרה קילומטרים. ובמירוצים אלו משתתפים מאות ואלפים, רובם לא מנסים להיות הראשונים, הניצחון עבורם הוא סיום המירוץ עצמו וההרגשה הטובה מהריצה. בתור מישהו שמתמחה בננו-ריצה למרחקים זעומים במיוחד, ושאת קבוע פלאנק קבעו לפי המרחק שהוא מסוגל לרוץ בלי להתעייף, קראתי את הספר ללא הפסקה, או בנשימה אחת. אמנם חלקו נראה כמעין הטפה דתית, על האדם שרק נועד לריצה, על יתרונות הריצה היחפה, ועל אומניות שהולכות ונעלמות מהעולם (ציד בריצת התמדה אחרי הטרף), אבל מאז צאתו הוא הפך לספר קאלט, עשרות ספרים, מאות אתרים ואלפי רצים חדשים קוראים אותו והוא מכה גלים בכל מקום שאליו הוא מגיע בהכרזה המשיחית שלו: נולדנו לרוץ. ולמה לא בעצם? לכך אפשר למצוא דווקא הרבה סיבות. האדם נולד חסר ישע, בניגוד לחיות אחרות שהולכות ורצות תוך שעות. האדם רץ רק על שתי רגליים, על ארבע הרבה יותר קל לרוץ, לאדם מסת שרירים נמוכה יחסית (בהשוואה לפרימטים אחרים), אולם בפועל מסתבר שהאדם החלש והאיטי, מיטיב בריצות ארוכות, אולי לא…

המירוץ של פלאנגן, לוקח את הקורא לעולם אחר ושונה, עולם של השפל הכלכלי בארצות הברית ולמירוץ מטורף מלוס אנג’לס ועד ניו-יורק, בו המנצח לוקח סכום אגדי (לאותה תקופה) של 150,000 דולר. המירוץ מבוסס על מירוץ אמיתי שנערך בתקופה זו (ומתואר בתחילת הספר וגם בסופו) אבל הספר דמיוני ועוסק במספר נושאים. קודם כל הוא עוסק כמובן בכסף ובמה שסביבו – הימורים, פוליטיקה, מאפיה וגם בהבדל בין ספורט לבין קרקס ובידור, אבל לאט לאט הספר עוסק בספורטיביות, ברוח האדם, בחברויות השונות הנוצרות על המסלול ואפילו בקשר האמיץ בין מארגן המירוץ לבין הרצים עצמם. חלק מהרצים עניים מרודים חסרי כל אופציה, חלקם בורחים מעברם, חלקם אריסטוקרטים עשירים שהימרו על הצלחתם (מחווה למסביב לעולם בשמונים יום, ואפילו ההימור נעשה באותו מועדון לונדוני), חלקם גרמנים הרצים בשם עליונות הגזע (התקופה של הספר היא טרם עלייתו של היטלר לשלטון) וחלקם סתם באו מכל העולם להינות מהחוויה. כולם רוצים נתח כלשהו מכספי הפרסים. מהר מאד הרצים שהתחילו כבודדים מבינים שלבד אי אפשר לעבור מירוץ באורך כזה, ריצות של יותר ממרתון מדי יום, ונוצרות קבוצות וקליקות בין הרצים העוזרים אחד לשני להתקדם, ובסופו של דבר העיקר לסיים את המירוץ כאתגר אישי. המירוץ נראה כסיפור הצלחה, בנקים גודלים נתנו מימון, 2000 רצים מכל העולם נרשמו אולם רצים רבים לא…

כדורגל, כמעט בכל מקום כדורגל הוא חלק מהחיים, קחו כמה ילדים ממקומות שונים, ואפילו שכל אחד מהם מדבר בשפה שונה, תנו להם כדור או סתם ערימת עיתונים מכווצת ומגרש בכל גודל, ובכל מצב ושיפוע ותוך דקות יהיה משחק כדורגל. בכל מקום בעולם ובכל שעה. כדורגל הוא חלק חשוב מהחיים, ולפעמים כדורגל הוא החיים עצמם (וראו במקרה עצוב של אנדרס אסקובר שנרצח בקולומביה, אולי בגלל שער עצמי שהבקיע). חובבי כדורגל שהינם גם חובבי קריאה, וחובבי קריאה שהינם גם חובבי כדורגל, ימצאו עניין רב מאד בספר הבא: “העולם על פי הכדורגל“, המתאר את הכדורגל מזוויות שונות. אנו לומדים על הקשרים בין הכדורגל למאפיה, על קבוצות פאר יהודיות באירופה של תחילת המאה העשרים ובפרט “הכוח וינה” שזכתה באליפות אוסטריה בשנת 1925 ונחשבה אז לאחת מהקבוצות הטובות בעולם (הקבוצה התגלגלה לקבוצת הכח עמידר/רמת גן, אולם לאחרונה נפתח המועדון מחדש בוינה). על הכדורגל כמשרת את הבדלנות, בין אם בסקוטלנד (ובדרבי התוסס בין גלזגו ריינג’רס לסלטיק) ובין אם זו היריבות הנצחית בין ריאל מדריד לברצלונה (מאס קה און קלאב!) שהחלה לפני עשרות שנים ונמשכת במרץ גם היום (רק דרוש בספר שינוי אחד, ברצלונה, לאחר עשרות שנים בהן לבשה חולצות נטולות חסות, הצטרפה למסחור ונתמכת על ידי קרן קטאר – האם מיסחור זה מהווה את תחילת ההדרדרות…