אופיר טושה גפלה לרוב כותב ספרים ארוכים ועניין אותי לקרוא נובלה קצרה שלו. בנובלה סיפור מסגרת קצר, שלפחות לפי הבנתי מתרחש בעתיד, המסופר מפי דני, שאביו נטש את הבית בילדותו ומקבל שנים אחר כך הודעה על מותו, לבין מרכז הסיפור, ובו מעין יומן של האב, אוריאל, המתאר את תהליך השקיעה שלו, ולהבנתי מתרחש פחות או יותר עכשיו.
ישראל נמצאת במצב של מיתון כאשר יותר ויותר אנשים מתקשים בפרנסה בסיסית. הקורונה מוזכרת, האסון והמלחמה לא. אין לי דרך לדעת האם הנובלה נכתבה עוד לפני ומפורסמת רק כעת, או שמא ההתעלמות מהאסון והמלחמה מכוונות, אבל נמצאות לחלוטין ברקע העלילה. בתוך כך נמצא אוריאל, שהוא בעיסוקו מורה למתמטיקה, עיסוק שהוא שונא, ובנפשו איש ספרות. גם המתח בין ההומניסטי לריאלי משמש כאן כביקורת ומחאה על המציאות, על הנהירה להייטק ועל הקריסה של מדעי הרוח. כלומר הקושי הכלכלי הוא רק מאפיין אחד של קריסה מוחלטת של החברה.

גם אוריאל חווה קריסה ומתוך קפריזה הוא מתפטר בלי מחשבות על העתיד. עבודה אחרת? הקיום היומיומי? כל אלו לכאורה לא מעניינים אותו. לא ברור מה הוא רוצה. חופש מדומין כלשהו. בעקבות לחץ מאשתו הוא מנסה להתפרנס קצת משיעורים פרטיים אך ללא הועיל. בלי קשר, דני באותה תקופה, לא יוצא מהחדר. למה ומדוע נגלה רק בהמשך, וגם הסיבה לטעמי, פחות קשורה לכל שאר הנובלה ונשארה בעיני סוג של חידה לא פתורה. כל סיפור ההתנהגות הזו נועד להכניס לחייהם מטפל פסיכולוגי, ששיחה אחת בינו לבין אוריאל, גורמת לקש להישבר לגמרי ולקריסה הסופית, שבסופו של דבר לא קשורה למצב כלכלי, או לכסף, אלא להבנה של אוריאל עד היכן הדרדר, ואיך הוא מאבד את האנושיות שלו. אולם הבנה זו לא מסייעת לו לעצור את ההדרדרות אלא למעשה להמשיך אותה בצורה אחרת עד הסוף המר.

האם הסוף המר נכתב מראש? האם אין אפשרות לשנות אותו? מדוע לא לבלוע קצת רוק ולחזור למשרת הוראה כלשהי, אותה גם מראש לא היה צריך לעזוב, ועד כמה אדם מוכן לוותר ולהרחיק, רק כדי לשמור על אמת כלשהי שלו? הספר נוגע בשאלות האלו, אך לא מביא תשובה, אלא את המקרה של חוסר תשובה וחוסר היכולת להתמודד, ואת קוצר האונים של הסביבה לסייע. ייתכן שטושה גפלה כותב על הייאוש המוחלט המוביל לחידלון, ואם זו הרגשתו, אין לנו אלא להצר על כך שכן הספרות אמורה להציע נחמה ואלטרנטיבה, אבל כזו אין. לעומת אוריאל, דווקא דני ואימו הם אלו שגם חייהם פתאום השתנו, הבעל והאבא נעלם, אולם הצליחו להמשיך הלאה, ייתכן ששם נמצאת הנחמה. אפשר להמשיך, אפשר להתקדם.

במחילה מכבודה של אשת המערות
אופיר טושה גפלה
כתר 2025
מגב הספר
דני היה בן ארבע־עשרה וחצי בלבד כשעקבותיו של אביו, מורה בבית ספר, נעלמו. שנים לאחר מכן הוא מתבשר בשיחה טלפונית מנומסת ממוסד פסיכיאטרי בלונדון על מותו של אביו. דני ואימו עולים על מטוס לאנגליה, אבלים ומוצפי שאלות. שם מחכה להם, בין השאר, מחברת שהניח אחריו האב, מחברת שמתעדת באופן מדוקדק את קריסתו של אדם שכל חייו ניהל מאבק חשאי עם תביעותיה המעליבות של מלאכת ההישרדות היומיומית.

הנובלה הדחוסה והמהפנטת של אופיר טוּשֶה גַפלָה מאירה באופן בלתי נשכח את המתח עתיק היומין בין כורח המציאות לבין התשוקה ליופי ותוהה על מקומה של הספרות בעולמנו, ועל המחיר שמשלמים מי שנענים לקריאתה בכל הווייתם ומשנים את חייהם. בתוך כל זה, מצוי גם סיפור התוודעותו המאוחרת של בן למעמקיו האנושיים של האדם שלא הכיר אלא בתור אביו.

גירסת הדפסה