אתמול שמעתי שקולט אביטל פרסמה אוטוביוגורפיה. לא הייתי נזקק לפרט זה אלמלא גם אחד מגיבוריו של הספר “טובי בנינו” שוקד על פרסומה של אחת כזו באיבחה שהיא מגולומנית וגרפומנית כאחד (ברירת המחדל עבור אוטוביוגרפיה). זהו מנחם לאופר, עסקן פוליטי שתהילתו הגדולה, כמו בסרט הערת שוליים, היא על כך שהיה יד ימינו במשך שנים של האיש המיתולוגי יוסף בורג. אה סליחה, יואל פריש. אבל מאז שפריש נפטר לאופר נדחק לשוליים. הוא עוד מסתובב בבניין המפלגה אבל אף אחד לא סופר אותו ומתייחס אליו. המרמור עבר כבר מזמן את האוורסט ואנשים ממורמרים נוטים לעשות מעשים קיצוניים.

למנחם בן ובת, הבת נהייתה חילונית אבל הבן, ממש לפי הספר, בוגר ישיבה, מייסד התיישבות בשומרון, ואפילו עורך את עיתון המתנחלים. גם לבן יש בן (ועוד כמה אבל הם לא חשובים לספר), ומה שהוא עושה אתם תחשדו לבד בפרק הראשון, ואם לא תגלו בעצמכם, זה כבר מופיע בפירוש בפרק השלישי. בכל אופן, עיסוק לא מאד מכובד לנכד של מי שהיה יד ימינו של בורג, סליחה, פריש.

המשפחות לא לגמרי מתפקדות. מנחם הזניח את ילדיו בעיסוקיו הפוליטים וגם בנו יואב מזניח את ילדיו בעיסוקיו העיתונאיים. כתיבתו של הורוביץ היא מגזרית מאד ומתייחסת לציבור הדתי לאומי. ייתכן והיא אפילו מגזרית מדי. היא כתובה בצורה סאטירית כמעט קומית וכל קלישאה נמצאת בה. למשל הסבתא (אשתו של מנחם), שנהילה אולפנה בה מקפידים מאד על אורך השרוול, אבל הבת שלה עצמה נהייתה חילונית לחלוטין. נעמה, אשתו של יואב, היא כמובן פסיכולוגית ומטפלת בהמון ילדים ומבוגרים אבל אין לה מושג מה הבן שלה בעצמו עושה, וכך הלאה.

הזכרתי את האוטוביוגרפיה של מנחם. פרק אחד ממנה מצא את עצמו בספרו של הורוביץ, ואכן הוא פופמוזי להחריד גם בשם הספר “בנתיבי חזון ומעש” ומשעמם מאין כמוהו. אין ספק שהורוביץ היה צריך להתאמץ לכתוב בצורה משעממת כל כך על מנת להדגיש עד כמה מנחם הוא אפרורי. ייתכן שלפוליטקאי בינוני זה בא ביתר קלות, אבל היובש בפרק זה לעומת החיוניות של שאר הספר, כל כך בולטת שהיא שוב מעצימה את הממד הקומי של ניפוח החשיבות העצמית.

המשפחה הייתה יכולה להמשיך באפרוריותה לנצח, אבל שאיפות הכוח עוברות בירושה ויואב מקבל הצעה להתמודד בפריימריז של המפלגה המנומנת (מישהו אמר המפד”ל / הבית היהודי? ראו את ראשי התיבות של שם הספר). הוא קופץ על המציאה, אפילו שאין לו מושג למה, שורף לחלוטין קשרים קודמים בעיתון ורץ קדימה. שריפת הקשרים היא אולי החלק הכי פחות ברור בסיפור, כי כמובן קשרים אסור לשרוף, בטח לא פוליטקאי ובטח לא בעיתון, כך שחלק זה סובל מעט מחוסר אמינות, אך זו באה לשרת את ההקצנה הכללית של הסיפור, לחידוד תאוות הנקמה של אנשים מסוימים. הקצנה אחרת משעשעת היא בעצות של יועצי התקשורת שמעלים הצעות שערורייתיות שגורמות יותר נזק מתועלת.

המשפחה חוזרת להיות במוקד התקשורת, וכמובן כל מיני דברים שהתנהלו ברקע ולא עניינו איש, יתחילו פתאום להתגלות, וכבר ברור שזה יהיה עיסוקו של הבן/נכד איתן. אירועים אלו ישנו את המשפחה, יגרמו לקרעים נוספים, לערעור עוד יותר /של היחסים בין ההורים לבניהם ואולי אפילו בין הזוגות השונים, אולם כמו בפוליטיקה, מהלכים מפתיעים יביאו לסיום של העלילה ולהרבה סימני שאלה של הקורא מי משך בחוטים מאחורה. לי יש תשובה משלי, אבל הורוביץ משאיר בכוונה את העניינים עמומים. בפוליטיקה תמיד נשארים סודות.

הספר קצר וקריא מאד, אך מתאים בעיקר למגזר הדתי-לאומי ובמקום להתרחק מהקלישאות המגזריות שאת חלקן הזכרנו הוא דווקא משתמש בהן. חלקו העוסק ביחס בין עיתונאות לפוליטיקה מחדד מחשבות על כוחם של עיתונאים ומזכיר את העיתונות בארץ. ברובד הקריאה הבסיסי אפשר בהחלט לצחוק ולהנות מכל השטיקים הפוליטיים, מה שכמובן נכון, אולם מבעד לשורות ניתן לראות איך הרובד הקומי, המהנה מאד, מסגיר מציאות פחות נעימה, של משפחות שבגלל שאיפות הכוח לא מצליחות לתפקד. משפחת לאופר לדורותיה, אולי תשיג כוח פוליטי, אבל הפכה למשפחה מרוסקת ולא המקום הבטוח, המקום שחבריה אמורים לחזק את השני, אלא מקום מעורער בו בנים ואבות אינם מוצאים שפה משותפת, ולמעשה מתנתקים אחד מהשני.

ולכן אחרי כל החיוך למקרא הסאטירה הפוליטית הזו, יש לשאול את השאלה האם זה שווה את המחיר? לי ברור שהתשובה היא לא באלף רבתי. גם זו קלישאה מגזרית, על ההקרבה של המשפחה לטובת החזון הגדול. ייתכן שהורוביץ מבקש לערער על הנחה זו ולחזור ולמקד אותנו בעיקר: בבן ובת הזוג, בילדים, בהורים, במשפחה.

טובי בנינו
אריאל הורוביץ
כתר 2021
מגב הספר
מנחם לאופר, איש המפלגה הדתית- לאומית הגדולה בישראל , בילה כל ימיו על יד השררה, ונשא את שוליותו במרמור עסקני כבוש. כעת, כבר בגמלאות, הוא מבקש לכתוב את זכרונותיו ולהרדים את חלומותיו המובסים. אבל כאשר בנו יואב, עורך עיתון ימני משפיע, משיק במפתיע קריירה פוליטית, התפתחויות המואצות מפיחות אש זרה בתשוקותיו הדועכות. עד מהרה  נקלעת משפחת לאופר לדורותיה לסחרחרה; בעודו מתמודד עם אביו,הולך יואב ומאבד את הקשר עם עולמו הממשי של בנו איתן, שעסקיו המפוקפקים מאיימים למוטט את שמה הטוב של המשפחה. רקמת היחסים הנפרמת חושפת עולם שבו הנאמנות הופכת למסכת של גינונים, והדת לטקס שטעמו נשכח; עולם שבו אבות מורישים לבניהם את הריק המכרסם בשורש נשמתם. 

רומן הביכורים של אריאל הורוביץ, טובי בנינו, מחליף קולות ותלבושות סגנוניות כדי לשרטט את דיוקנה של משפחה מיטלטלת, הנאלצת להתמודד עם היסודות הסמויים שעליהם הוקמה ועם פניה  המתעתעים של שאיפת הכוח. בכישרון סיפורי נדיר, הנע בווירטואוזיות בין רגעים אינטימיים לבין פסגות קומיות-סאטיריות, פורש הורוביץ סאגה רב- דורית, המאפשרת היוודעות קרובה לאחד המעמדות המשפיעים בחברה הישראלית של ימינו.