אם אתם בערך בגיל שלי, ואוהבים את המוזיקה של שנות השמונים (עכשיו אתם יכולים לדעת בן כמה אני), אז הספר הבא הוא בשבילכם.
ג’וני בוי מאת יונתן ילון, מתאר את סיפורו של כוכב הפופ ג’וני בוי, שעלה ודעך במהירות בסצינה של סוף שנות השמונים (יונתן מעט צעיר יותר ממני), וכולל שפע של רפרנסים לכל מה שהיה טוב וכן גם למה שהיום נראה לנו הזוי לגמרי באותה תקופה.
זו מחווה נוסטלגית רומנטית המתרפקת על העבר המפואר ומשאירה הרבה חיוך אצל הקורא. בספר עשרות רבות של רפרנסים לשירים וזמרים מהתקופה גם בצורה מפורשת, וכמובן בעברית של רשת ג’ כמו נערי חנות חיות השעשועים (אני זוכר ככה בספר מופיע מחמד), ומועדון תרבות וכך הלאה, וגם כאלו מעט גלויים פחות, אבל לא ממש חידתיים, אז מי שבעניינים יעלה על כמעט כולם.
אני נהנתי, ויש גם רשימת השמעה, נו טוב, פלייליסט, ב-“את/ה שפורפרת (???)” שתעשה לכם טוב על הנשמה.

ג’וני בוי
יונתן ילון
מגב הספר
כשג’ון אשקרופט בן השמונה־עשרה מגיע ללונדון באמצע שנות השמונים, הוא לא מעלה על דעתו שבתוך שנה יהפוך לג’וני בוי, כוכב הפופ המצליח ביותר בבריטניה. יותר משלושים שנה לאחר מכן מגיע לעיר סופר ישראלי ומבקש לשחזר את סיפור הצלחתו קצרת־המועד של הזמר בראיונות עם האנשים שליוו אותו באותה תקופה סוריאליסטית.
 
ג’וני בוי הוא שיר אהבה לשנות השמונים העליזות. הרומן מגולל את סיפורו המשעשע והלא ייאמן של מי שאפשר להגדיר כפורסט גאמפ של תרבות הפופ של העשור. אך גם אם הסיפור לא התרחש מעולם, מציאות ובדיה מתערבבות בו באופן כה מתעתע, שלעיתים לא נותר אלא לתהות אם הדברים קרו באמת.

נסיקתו המטאורית ונפילתו המבישה של ג’וני בוי מתוארות מעיניהם של שבעת המרואיינים, שאולי דווקא הם גיבוריו האמיתיים של הספר. מדובר ברומן מוקומנטרי, דוקו־סלב ראשון מסוגו בספרות העברית, שמתחקה אחר תופעת הכוכבים הנופלים, אלה שנגעו לרגע בתהילה ואז איבדו אותה.