מאות אם לא אלפי ספרים נכתבו על יום הפלישה וגם אני קראתי לא אחד ולא שניים, כך שעוד לפני שפותחים את הספר שלפנינו עולה התמיהה, מה עוד אפשר לחדש.

על הכריכה מופיע איזכור לספרו הקודם של מילטון "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" המרמזת גם על ספרו. לא התמקדות במאקרו, אלא במיקרו, ולא במרכז אלא גם בשוליים.

כך נפתח הספר דווקא באווה אייפלר בעלת תפקיד זוטר כלשהו בלופטוואפה, דמות חסרת חשיבות לחלוטין, אבל כזו שהייתה חלק, קטנטן אמנם, באותם מאורעות וממשיך בעוד ועוד דמויות כאלו.

זו החלטה מעניינת ומאתגרת. אם נפרק את המבצע הענק לפרטיו, הרי שמעורבים בו מאות אלפי אם לא מיליוני אנשים, כאשר לכל אחד מהם יהיה סיפור כלשהו, וצריך לבחור די בפינצטה דרך איזה דמויות להוביל את הסיפור מתוך כמות החומר האינסופית. מצד שני, ההתמקדות בפרטים עשויה לגרום להחמצת התמונה הכללית של המערכה הקשה, בה בהחלט קרו הרבה יותר מדי דברים בו זמנית, בשביל שיהיה אפשר לעקוב אחר כולם, אפילו ממרחק של כמעט שמונים שנה.

למרות שגב הספר טעון שהעצים הרבים אינם מעלימים את היער, הדבר אינו מדויק ומרכז הכובד בספר נוטה באופן ברור אל העצים, על חשבון התמונה הכללית. אני לא חושב שבחירה זו היא בהכרח דבר רע, כפי שכתבתי, נכתבו ספרים רבים על הפלישה (מבין החדשים יחסית, הרשו לי להמליץ על הספר של סטיבן אמברוז) ומילטון רצה לכתוב משהו אחר. מטרתו אינה תיאור המערכה כולה אלא דווקא ההתמקדות באנשים עצמם, אלה שהיו בשטח ובעיקר בקו הראשון של ההסתערות, בנחיתה על החופים או בהצנחה בשדות, וגם אלו בצד הגרמני.

למעשה, זו מגמה שמופיעה לא מעט בתחום זה של ספרות מלחמת העולם השנייה, אירוע שהוא כל כך גדול שאין אפשרות להקיף את כולו, ובקושי רב יום אחד מתוכו, ולכן מוציאים ממנו סיפורים אינדיבידואלים. גם בספרים העוסקים בשואה רואים תמונה דומה, עיסוק במקרה אחד פרטי, אותו יותר קל להבין ולהזדהות, מאשר עם
התופעה הכללית הבלתי נתפסת.

בפועל, הספר מנסה למזג בין האישי והאנקדוטלי. הוא עמוס עובדות שחלקן חסר חשיבות, ולעתים דווקא מרחף גבוה ממעוף הציפור במטרה להביא תיאור של המהלכים הגדולים כיחידה אחת, ונוצרת איזו תערובת שלעתים מבולבלת מדי, אולם לרוב מצליחה להחזיק את הקורא בהצגת סיפור אישי קטן ובמיסגורו בתוך התמונה הכללית. לא הייתי בוחר בספר הזה, כספר הראשון להמליץ עליו לקבלת מידע על יום הפלישה ועל המערכה הכללית, אבל מי שכבר מכיר, ולו הכרות בסיסית את הנושא, ימצא בספר הזה מבט מעט שונה על אירועי אותו יום נשגב ונורא.

יום הפלישה D-DAY
ג'יילס מילטון
מאנגלית: סמדר אביב
כתר 2022
מגב הספר
הצנחן קן ראסל נחת על מגדל כנסייה ונותר תלוי באוויר במיתרי המצנח שלו. הגנרל וילהלם ריכטר טרק את הטלפון בפניו של קצין שדיווח לו על תחילתה של הפלישה לנורמנדי. הגנרל אייזנהאואר העביר את ליל הפלישה בעישון סיגריות צ'סטרפילד. היטלר ישן. פֶ רנאן אולאר בן החמש כבש את פניו בכרית והתייפח. לויטננט־קומנדר היינריך הופמן יצא בראש שלוש טורפדות לעצור את הארמדה של בעלות הברית. זמן קצר לאחר שנחת בחוף יוטה, גילה הגנרל רוזוולט שהוא ומאות אנשיו נחתו קילומטר וחצי מדרום למקום שבו היו אמורים לנחות. מלקולם בראנן רשם לזכותו את קרקפתו של הגנרל הגרמני הראשון שנהרג ביום הפלישה. ביל מילין צעד הלוך ושוב לאורך החוף, פגזים מתפוצצים סביב, וניגן בכל כוחו בחמת החלילים שלו.

יום הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי היה לא רק הפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה ואחד הקרבות החשובים במלחמת העולם השנייה. הוא היה גם מעשה תצרף שהתרחש על שטח עצום ושהשתתפו בו מאות אלפי בני אדם: חיילי בעלות הברית שנחתו בנורמנדי, החיילים הגרמנים שניסו להדוף אותם, וגם טייסים ומלחים, אלחוטניות ואחיות, אזרחים ואנשי מחתרת צרפתים. בספרו יום הפלישה מציג ג'יילס מילטון את סיפורם של עשרות רבות מהאנשים האלה, שנמצאו בצמתים המרכזיים של יום הפלישה, ושוזר את הסיפורים שלהם ליצירה מטלטלת, שבה העצים הרבים אינם מעלימים את היער.