כמה צעירים שמאסו מהמצב בארץ, הוגים רעיון כלשהו על הקמת מושבה אוטופית בערבות אוסטרליה המערבית, והקמה מחדש של חברת מופת שתהיה דוגמה לכלל האנושות, בלי יותר מיד מחשבה על התהליך וישימותו. הרעיון כולו מתואר בצורה מוקצנת שהיא על הגבול בין הנאיבי לטיפשי. המימון מוגבל, האפשרויות מצומצמת, וכמות האנשים גם היא קטנה, תשעה בסך הכל, והם גם לא מאד מגוונים, מה שלא מבטיח חברה הטרוגנית במיוחד. זו בחירה ספרותית טובה של סנדק ביצירה שנעה על כמה צירים: ציר החלום ושיברו, ביחס למפעל הציוני כולו (מי שירצה לדמות את החבורה לאנשי ביל"ו שגם הם היו למעשה בודדים למשל, מוזמן לעשות זאת על אחריותו), ביחס למצב בימינו וביחס לחברת המופת החדשה שאולי תקום, ציר השאלה עד מתי מנסים לתקן ומתי נוטשים ובמקביל גם השאלה בה גיבורי הספר מתחבטים עם עצמם: האם אנחנו אכן אידאליסטים כמו שנדמה לנו או נפולת של נמושות, ביטוי שהשתמשו בו פעם על יורדים.

החבורה מגיעה לאוסטרליה ולא במפתיע הצרות מתחילות, ככל שהחבורה הומוגנית, הרי שמתברר שכאשר יש כל כך מעט אנשים, ההבדלים המינוריים שהיה ניתן לייחס להם בארץ נהיים פערים גדולים ובנוסף אנשים משתנים תוך כדי, חלומות שהיו מתנפצים, נוצרים סודות וסדקים פנימיים יחד עם אתגרים המגיעים מבחוץ. האידאלים רחוקים מרחק רב מהמציאות. הקורא יכול לחשוב על ספרים אחרים בנושאים קרובים או דומים נגיד בעל זבוב, או ניסויים חברתיים מפוררסמים, כמו זה של מילגרם, אבל אלו לא בדיוק דומים לרוח הספר, שנע יותר לכיוון האוטופיה של תומס מור, שאף מצוטטת בספר בהרחבה.

היצירה אינה ארוכה, וסנדק משמש כאן כבוחן אפשרויות, לפי שיקול דעתו. למרות שסנדק מצביע על כמה בעיות, הוא בכל זאת מנסה להתרחק מפוליטיקה ולא להפנות אצבע מאישמה בצורה בוטה וברורה מדי כלפי קבוצה מסוימת, אם כי הדברים מרומזים. אין לי היכרות כלשהי עם סנדק, אני יכול רק לשפוט את גיבורי דרך הספר והם נראים לי ככאלו שיותר מעוניים במציאת פתרון ופחות בהגברת הבעיות והקיטוב. הייאוש שלהם אינו מוחלט וחלקם מתייחסים לכל הנושא כעוד סוג של הרפתקאה. אלו ואלו יגלו כי עזיבה אינה הפתרון הקל ואולי גם אינה פתרון כלל. את האנלוגיות בין החבורה הקטנה באוסטרליה לבין החברה הישראלית כולה, יצטרך הקורא לעשות בעצמו והיצירה בהחלט מעוררת למחשבה.

בסיום הספר, סנדק מציע סוף כלשהו, הכורך יחד את הקשיים מתוך החבורה ואת הקשיים החיצוניים, מטאפורה למצבה של מדינת ישראל בשנים האחרונות וברור שספרו נכתב תוך התבוננות כואבת במשבר בו החברה הישראלית נמצאת ובצורך למצוא לה פתרונות כלשהם, אולם הסוף אינו מציע פתרון בית ספר, שהרי כזה אינו בנמצא אלא בעיקר מדגיש את הצורך להתמודד איתן ואולי לזנוח את החלומות הנשגבים ולהתמקד באפשרי המצוי.

זמן מופת
יש סנדק
מטר ספרים
מגב הספר
הם לא ברחו מהעולם, הם החליטו להמציא אותו מחדש.

קבוצה קטנה של ישראלים עוזבת הכול: משפחות, זהויות, עבר טעון מדי. הם טסים אל כפר נטוש בלב אוסטרליה, מקום שבו אין חוק מלבד זה שהם יכתבו בעצמם. שם, הרחק מעין הציבור וממולדת מדממת, הם מקימים ניסוי מסוכן: חברת מופת. בלי שחיתות. בלי אלימות. בלי שקרים ישנים. סדר חדש, נקי, רציונלי. לפחות על הנייר.

בראש הקבוצה עומד אדם, לא נביא ולא אידיאולוג, רק אדם שמנסה למלא חלל. נכדהּ של ניצולת שואה, הנושא עמו צוואה שאינה מרפה: לא עוד הישרדות, כי אם תיקון. אך ככל שהימים חולפים, מתברר שהשאלה האמיתית אינה איך בונים חברה, אלא מי אנחנו כשאין לנו לאן לברוח.

החוקים הראשונים נכתבים בהתלהבות. אחריהם נפערים הסדקים: מאבקי כוח שקטים, אהבות מסוכנות, סודות שנחשפים. העבר, האישי והלאומי, מסרב להישאר מאחור. זיכרונות, טראומות, ואירועי שבעה באוקטובר חודרים אל לב הקהילה ומערערים כל מוסכמה. גם הטבע האוסטרלי, פראי ובלתי מתפשר, מזכיר להם שאין שליטה מוחלטת.

אט־אט, הניסוי הופך למבחן קיצון. לא רק של רעיון, אלא של בני אדם המבקשים אחר תיקון, משמעות ותקווה. מי קובע? מי מקריב? ומה קורה כשהחזון מתחיל לדרוש מחיר?