כסוקר ומבקר ספרים, אני מוצא את עצמי לפעמים בבעייה. דעתי על ספר מסוים היא אמביוולנטית ואין לי דעה אם כדאי לי לכתוב עליו או לא. למבוכה מצטרפת העובדה שנימוקים משכנעים לכאן או לכאן מחייבים גם קלקלנים, דבר שבוודאי לא נאות לעשות בכתיבה על ספרים שאך ראו אור. כאשר הסופר ישראלי הזהירות מתבקשת הרבה יותר, ולכן כבר נבהיר כי על אף שתהיה כאן ביקורת' הספר איננו גרוע. יותר נכון יהיה לתארו כניסיון מודע לייצור משהו שונה, ולבחון האם הניסיון הצליח. דעתי היא שכנראה שלא, אך הסופר ראוי לשבח על עצם המאמץ, שבעולמה של ספרות שבלונית ושטוחה אינו מובן מאליו. ברי לי שאספריל היה יכול ללכת לכיוונים אלו, אך הוא ביקש לשבור איזה מעגל. מה היה הניסיון, מדוע הוא כשל, ולמה עדיין כדאי לקרוא בספר? הישארו עימי וננסה לענות על כל השאלות האלו וללא ספויילרים.

נתחיל את הדיון בגב הספר, אולי אפילו נוכל לעצור שם, את זה אגלה בעצמי עוד מעט.

"ויקטור, עורך דין מלא סתירות שהתייתם מאביו בגיל צעיר, מתמחה בסכסוכים מכוערים בין בני זוג אמידים. הישגיו בבית המשפט אפשרו לו להתרחק משכונת ילדותו ומן הזיכרונות הקשים הכרוכים בה, אבל הפכו אותו לציניקן. גם הגר אשתו, עיתונאית חוקרת במקצועה, כבר מפקפקת באמות המידה שהנחו אותה בתחקיריה ובחייה, ולמעשה זונחת אותן כשהיא מתאהבת בגבר נשוי. איך יגיב בעלה כשיגלה זאת? – אילו הסתכם הכול בזה, לא היה סיפורו נבדל מרבים אחרים שנושאם בגידה. "

את המודעות העצמית הגבוהה רואים מיד. אכן חלק זה של הספר אינו נבדל במאום מספרים אחרים. יש נישואים, יש משבר, יש בגידה ויש את הדרך המובילה לקרשנדו הבלתי נמנע בין בני הזוג. ממשיך גב הספר:

כאן, במקביל, חיי את חייו רוקח ערירי ששורשי משפחתו אינם ידועים לו. כשהוא עובר מעסקי הרוקחות להשכרת דירות נופש לתיירים, לא הרווח הכלכלי מעניין אותו אלא דייריו, שהוא צופה בהם בחשאי באמצעות מצלמות נסתרות. משיצטלבו שני צירי העלילה זה בזה, לא יוכלו להמשיך עוד במסלוליהם כמו קודם לכן.

בחלקו הראשון של הספר מופיעות רק דמויותיהם של ויקטור ומנחם. ובסיומו מתגלה הקשר ביניהם. מנקודה זו שהיא בדיוק בחצי הספר, מצפה הקורא לאותה הצטלבות עלילית מובטחת, אלא שבמקום להתקדם לשם, נכנסת דמותה של הגר כמספרת נוספת, החושפת כמובן את בגידתה בויקטור ואת אהבתה למאהבה החדש, וגם את ההיסטוריה המשפחתית הארוכה שלה.

הקורא מחכה לאותה הצטלבות, המפגש בין העלילות שאמור להגיע אך הוא ממשיך להתמהמה. כאשר כבר מגיעים לסוף הספר, וכמעשה אגתה כריסטי, שורה חסרת משמעות בתחילתו מהווה את הזרז לאותה הצטלבות נשארים מעט מאד עמודים לספר, והקורא יודע, אין אפשרות לבצע טיפול נאות בפגישה בין העלילות בכמות העמודים שנשארה והתוצאה חייבת להיות שמאלץ גמור. אך כאן הפתעה, ואספריל בוחר בדרך אחרת, בדיוק ההיפך משמאלץ.
וזו הסיבה להעריך את אספריל, שבחר במודע לגוון קצת ולשבור שבלונות ושהמודעות העצמית שלו גורמת לו גם לגחך על עצמו, כאשר הוא מזכיר את ספרו הקודם כ-"ספר שנכתב על ידי גרפומן ששמו דומה לתרופה", אלא ששבירת השבלונה בלבד אינה מספקת, וגורמת לאכזבה אצל הקורא לאחר הציפיה שנוצרה.

ומדוע הניסיון נכשל? לדעתי בגלל שני דברים עיקריים, התמקדות יתר בדמויות על חשבון העלילה וחוסר בקונפליקטים. אמנם בזמננו להתמקד בדמויות ולכתוב ספר שלם שכמעט אין בו עלילה נעשה עניין נפוץ, אלא שלפחות אצלי, ואולי אני שמרן, התוצאות כמעט תמיד אינן מעניינות. בעיני, עלילה היא עדיין הכרח וכאן יש בעיקר תיאורים על העבר, אולם מנקודת הווה של תחילת הספר, ההתקדמות היא כמעט אפסית, חיסרון נוסף, הוא ביצירת פוטנציאל הקונפליקט וביטולו, הן בין ויקטור להגר, ששם הדבר נעשה בצורה מחוכמת, והן בין ויקטור למנחם, בדרך שאיני יכול להרחיב בה. אכן זה דבר חשוב לשבור את שבלונות הכתיבה, אולם יתרונן הוא בכך שהן עובדות, וההגעה לקונפליקט ופתירתו הם רכיב מרכזי בפרוזה.

אהבתי את ספרו הקודם של אספריל, "השופט", והיו לי ציפיות מספר זה. בגבולות האפשר ניסיתי להסביר מדוע התאכזבתי מהספר, אולם אני לא רואה בכך סיבה לא לקרוא את הספר, אלא אולי ההיפך אם הצלחתי לסקרן מי מהקוראים והקוראות שירצו לשפוט בעצמם וייתכן שחשבו אחרת ממני לגמרי. בכל אופן, אין לפחד לא מהניסיון ולא מהכישלון, אלא לראות בשניהם הזדמנויות לעתיד. כתיבתו של אספריל איכותית, הדמויות שלו מרתקות ואפשר להוציא מהן הרבה יותר. בפרט, אספריל יכול להוציא מהן הרבה יותר, אלא שהוא בחר דרך אחרת, במודע ומתוך ניסיון ליצור משהו שונה, אולם לפחות בעיני לא צלח.

אילו נולד איטלקי
שי אספריל
עם עובד 2022