מגי פרשה מה-CIA לפני שנים, וברחה הכי רחוק שאפשר לאיזו עיירה נידחת בקצה ניו אינגלנד, אבל כצפוי, העבר מתישהו חוזר לרדוף אותך, או בפשטות לנסות להרוג אותך. באופן משונה, אותה עיירה נידחת מהווה מעין מקום פרישה ללא מעט לשעברים שמתגייסים לעזור למגי לפתור את התעלומה, ולא נותנים לשום דבר, ובעיקר לא למפקדת המשטרה המקומית חריפת השכל, לעמוד בדרכם.
רוב הספר עוסק דווקא בעבר, כאשר מגי נאלצת להיזכר או לספר, מה בעצם קרה, למה היא נאלצה לפרוש אחרי פיאסקו כזה או אחר, ובעיקר לעלות על מי שמנסה לחסל אותה, כך שפחות יש כאן סיפור בלשי ויותר עלילה המתגלגלת לה בין העבר, רובו המכריע של הספר, להווה.
כמובן שמגי יודעת היטב מה העבר ומה היה ואילו אנחנו נגלה זאת רק טיפין טיפין, אולם בנקודה מסוימת גם מגי מגלה משהו שהיא לא ידעה, וכאן לקורא יש הזדמנות לעקוף אותה בדרך לפתרון התעלומה, ונראה לי שרוב הקוראים אכן יעשו זאת, אם כי עדיין נשאר הרצון להבין איך בדיוק העלילה הפתלתלה תסתיים, ובסופו של דבר מדובר בספר מתח מהנה למדי, לא מהמתוחכמים והפתלתלים ביותר שנוצרו, ומצד שני גם לא חורג לחלוטין מגבולות ההיגיון והסבירות כך שגם זה עומד לטובתו.

חוף המרגלים
טס גריטסן
מאנגלית: ניצה פלד
כתר 2025
מגב הספר:
מגי בירד, סוכנת CIA לשעבר, מגיעה לעיירת חוף שקטה, להוטה להשאיר את העבר מאחוריה לאחר משימה שהשתבשה באופן טרגי. כעת היא מנהלת חיים שלווים, מגדלת תרנגולות, ופעם בכמה שבועות מגיעה למפגש של מועדון הקריאה שלה, שמתכנס בעיקר בשביל לשתות מרטיני ולא כל כך בשביל לקרוא ספרים. כאשר גופה מתגלה בחניית ביתה של מגי, היא יודעת שזהו מסר מאויבים לשעבר שלא שכחו אותה. מגי פונה לחברי מועדון הקריאה שלה – כולם גמלאים מה־ CIA – כדי שיעזרו לה לחשוף את האמת על מי שמנסה להרוג אותה, ומדוע. ‘מועדון המרטיני’ הזה של מרגלים לשעבר אולי יצא לפנסיה, אבל עדיין יש להם כמה כישורים שימושיים שהם להוטים להשתמש בהם שוב, ולו רק כדי לתבל את חייהם החדשים והרגועים מדי. מי שמסבכת את מאמציהם היא מפקדת המשטרה של העיירה, ג’ו תיבודו. ג’ו, שרגילה יותר להתמודד עם תיירים פורקי עול מאשר עם רציחות, לא מבינה למה מגי מסרבת לחלוק איתה מידע – ומה הסיפור של מעגל החברים המוזר שלה, שמצליח להקדים אותה בצעד אחד בכל שלב בחקירתה.

גירסת הדפסה