התרגום החדש של הספר "פלישת הים", מאה ועשרים שנה אחרי פרסומו במקור, הוא הזדמנות לדון באחד מהסופרים הגדולים אי פעם, ז'ול ורן. שלא בצדק, ורן מקוטלג אצל הקורא הישראלי כסופר ילדים ונוער,שם ימוקמו ספריו, ולפחות לפי בדיקה בספריה העירונית לידי, כמות ההשאלות שלהם מזערית. לפיכך, בסקירה זו לא נסתפק בדיון בספר שלפנינו אלא נרחיב את היריעה לכלל יצירתו של ורן, וננסה למקם אותה בהקשר רחב יותר, תוך דיון בכמה ספרי מפתח שלו, בגורמים מדוע קרנו ירדה, ובסיבות למה גם לקהל המבוגר יותר וגם כיום כדאי לקרוא את ורן.

פלישת הים נחשב לספרו האחרון של ורן שראה אור בחייו. יצאו ספרים נוספים לאחר מותו, כמו "המגדלור בסוף העולם", אולם התברר שאלו נערכו ושונו בצורה ניכרת על ידי בנו מישל.

ספריו של ורן מקוטלגים כמעט כולם תחת הסדרה "מסעות מופלאים" (Voyages Extraordinaires), סדרה שרובה סיפורי הרפתקאות או מדע בדיוני, אולם פלישת הים הוא (ולא היחיד) דווקא ספר אקטואליה. הספר דן בנושא שעמד באותו זמן על הפרק, חפירת תעלה שתציף מרחבים עצומים מהסהרה הנמצאים מתחת לפני המים באזור שהוא היום בין תוניסיה לאלג'יריה. תעלות היו חזית ההתקדמות הטכנולוגית באותה תקופה. תעלת סואץ קיצרה את המרחק מאירופה לאסיה בשבועות רבים ותעלת פנמה ביטלה את הצורך להקיף את אמריקה הדרומית. תעלת הסהרה תהפוך את המדבר השומם לאזור פורה וירוק, ותספק שפע אפשרויות כלכליות לתושבי הסביבה ורווחים נאים ליזמים. ורן מביא את סיפורה של משלחת הנדסית המלווה במשלחת צבאית הבודקים את אפשרויות השלמת הפרויקט ואת אלו העומדים מולם, בני שבט הטוארג ומנהיגם אדז'ר שמיד בתחילת הספר מצליח לברוח מהכלא. אדז'ר ושבטו רואים בתעלה איום עליהם ורוצים לסלק את הפולשים בכל האמצעים. ורן נוקט בגישה מכבדת כלפי שבט הטוארג ומתאר אותם על מעלותיהם וחסרונותיהם, חבורת נוודים שלא יבחלו בשוד ורצח. שלא כמו אנשים בתקופות מאוחרות יותר, אין הוא נוקט כלפיהם את גישת הפרא האציל, אולם גם אינו מתייחס אליהם כנחותים ופראים דבר האופייני לתקופה ואף לורן עצמו ביצירות מוקדמות שלו.

ורן בספריו המאוחרים כבר מעט מפוכח וקודר יותר לעומת ספריו המוקדמים. אני לא משוכנע  שכמאמר גב הספר "ורן מזהיר מפני המחיר של שינוי המאזן הסביבתי", תיאור כזה אנכרוניסטי מדי לשנת 1905, אבל המשפט מגב הספר "מציג גישה ביקורתית כלפי ההתערבות האנושית בטבע" הולם. גישה זו התחילה עוד בסוף המאה ה-19 בספר "הפוך על פיו" (כך שם התרגום האחרון לעברית משנות השישים) בו מנסים מדענים ליישר את ציר כדור הארץ ולמרבה השמחה נכשלים. ורן שבתחילת דרכו האמין שהאדם יכול הכל, אפילו להגיע לירח, נהיה מעט יותר ספקן גם ביכולות ובעיקר בתועלות שיצאו מכך. הוא ראה וכתב על השימוש בטכנולוגיה למטרות שליליות וקבל על כך. 

את עיקר תהילתו קטף ורן מספרי ההרפתקאות שלו, שהרחיבו את העולם למיליוני קוראיו. ורן הצעיר הציע את כתב היד שלו למו"ל פייר ז'ול הצל שזיהה את הפוטנציאל והחתים את ורן על חוזה לשנים רבות. ב-1863 יצא הספר הראשון בסדרת ההרפתקאות "חמישה שבועות בכדור פורח" וזכה להצלחה מיידית. סוד ההצלחה של וורן היה שקדנות וחריצות. הוא לא בדה סיפורים אלא ערך לכל סיפור תחקיר מקיף ורציני, קרא וקיטלג את כל העיתונים והחידושים המדעיים בכרטיסיות ששמר והשתמש בהן בעת הצורך. ורן הקפיד להתייעץ עם מומחי התקופה בכל תחום, לדייק ככל האפשר בנתונים המדעיים שהיו בזמנו ושאף דרך ספריו להכיר את כל העולם. ורן שהיה חבר בחברה הגיאוגרפית הקפיד על דיוק בתחום זה. נוכחתי בכך בספר נשוא סקירה זו. תוניסיה ואלג'יריה אינן על מפת הטיולים של הישראלי הממוצע, ונעזרתי במפות גוגל למעקב אחר עלילת הספר, דבר שהיה קל מאד, שכן השמות של כל עיר, כפר ונאת מדבר, מדוייקים.

ורן כיוון את ספריו לקהל הרחב המבוגר, אולם הצל רצה ליצור סדרה שיש גם פן חינוכי ולימודי וייעד אותה למגזין שלו שיועד לצעירים שם התפרסמו פרק אחר פרק ורק ולאחר מכן יצאו כספרים שלמים. מבוגרים ונוער קראו בשקיקה את ספריו של ורן וההצלחה הייתה מיידית. התרגומים ליידיש ולעברית לא אחרו לבוא וכך ורן הוכר גם לקורא היהודי ולאחר מכן הישראלי. רבים מהתרגומים היו מקוצרים, ורן יכל להקדיש פרקים שלמים להסברים טכניים שמעכבים את העלילה, והותאמו לנוער ואולי זו אחת הסיבות  שורן התקבע בדעתנו כסופר לנוער ואף "פלישת הים" מסווג כך ויצא כספר לנוער.

אם יש ספר שבזכותו יוחסה לורן נבואה, הרי זה הספר "מן הארץ אל הירח". שלושה אסטרונאוטים משוגרים לירח מפלורידה (!) כאשר הם בקפסולה המורכבת על קליע תותח ענק, נוחתים באוקיינוס השקט ונאספים על ידי ספינה. כל זה קרה כמעט בדיוק בדרך בה ורן מתאר, יותר ממאה שנה אחר כך. חלק גדול מהנבואה היה שיקולים מושכלים מאד. ורן האמין בארצות הברית, אף שזו הייתה בסיום ולאחר מלחמת אזרחים קשה, ידע שיש לשגר קרוב ככל האפשר לקו המשווה ודווקא לכיוון מזרח, והעדיף את פלורידה לעומת טקסט כי יותר בטיחותי לשגר מעל הים, שיקול זהה לחלוטין לזה של נאסא. צוות אפולו 11 בחר לקרוא לקפסולה שלהם קולומביה, מחווה ישירה לורן שכינה את הקפסולה בספרו, קולומבואיד.

ספר מוכר אחר של ורן הוא "מסביב לעולם בשמונים יום" ובו פיליאס פוג, בעקבות התערבות מטופשת רוצה להוכיח לחבריו למועדון, שאפשר להקיף את העולם בפרק זמן קצר כל כך.  תרגום אחד מפורסם לספר זה הוא של לא אחר מאליעזר בן יהודה. בהערת אגב אני ממליץ לקוראים לחפש תרגום זה ואחרים במרשתת. בתרגומים ישנים, למתרגם הייתה חירות גבוהה להוספה ועריכה כרצונו וקריאתם תסב לכם הנאה, ובפרט המונחים אותם נאלצו המתרגמים להמציא יש מאין לכל חידושי הטכנולוגיה. פוג אינו תייר טיפוסי, שום אטרקציה תיירותית אינה מעניינת אותו והוא רק שואף להתקדם במסע. הצלחתו של הספר נבעה משלל גורמים. התיאורים הגיאוגרפיים גרמו לקורא של אותה תקופה להרגיש שהוא עושה בעצמו את המסע. המסע עצמו אמנם היה מעין מירוץ נגד הזמן אבל אפשרי. תעלת סואץ ורכבות באמריקה והודו קיצרו מאד את המסע, ומיד לאחר צאת הספר המסע שוחזר בפרק זמן של 72 יום בלבד. להצלחה תורם גם הטוייסט בסוף העלילה, אם כי הוא אינו מקורי לורן שכן הוא ידוע מאז המאה ה-15 וגם נעשה בו שימוש בספרות על ידי אדגר אלן פו. פוג חוזר ללונדון לאחר 81 יום, מותש ומובס ומשוכנע שהפסיד את כל הונו, אולם בגלל שהקיף את כדור הארץ לכיוון מזרח וחצה את קו התאריך הבינלאומי (שעוד לא היה מוגדר אז בצורה רשמית), הרוויח עוד יום והוא מגלה זאת בדיוק בזמן המאפשר לו להיכנס למועדון כמנצח בשנייה האחרונה.

אולם ספר זה, למרות שהוא מהנה וכדאי לקריאה גם בימינו, מהווה גם דוגמה מצוינת להסברת הירידה בפופולריות של ורן בימינו. ספרים העוסקים בהיסטוריה כדוגמת "הצפון נגד הדרום" התיישנו וספרי ההרפתקאות כבר נראים עניין של מה בכך. היום לא צריך אפילו 80 שעות בשביל להקיף את העולם, נסיעות לכל קצוות תבל הן עניין שגרתי והחידוש והריגוש אותם הציע ורן נעלמו. אנשים הגיעו לירח, צוללות יכולות לנוע למרחק רב, כבר אין מסעות של אנשים פרטיים למציאת זהב וכך הלאה. הזכרנו שורן יכל לעצור את העלילה לעמודים רבים של פרטים טכניים. יהיו אלא תיאורים של מכתשי הירח, או רשימות של צמחים בג'ונגל, לקורא של ימינו, מבוגר או צעיר, אין סבלנות לכך. בעברית בפרט, התרגומים הישנים הם גם ארכאיים וגם מותגו כספרות לנוער. ולכן מבוגרים לא יקראו אותם והנוער עבר לקרוא ספרים אחרים, בדיוק כמו שסדרות חסמבה ודני דין שגדלתי עליהן התיישנו.

לכן יש חשיבות בתרגומים חדשים שיכולים להחזיר מעט את ענק הספרות הזה לקדמת הבמה ואולי לעודד קריאת ספרים שלו. כפי שכבר הערנו בפתיחה, בספר זה מתגלה ורן קודר יותר, ופחות בטוח בטכנולוגיה ובמדע. מה שינה את ורן? הסיבה העיקרית היא  מותו של המו"ל הצל בשנת 1886. הערנו שהצל דחק בורן לכתוב עלילות והרפתקאות לשיקולי רייטינג וערך אותו בכבדות על מנת שהסיפורים יהיו אופטימים עם סוף טוב ומתאימים לנוער. לאחר מותו ורן היה חופשי יותר לכתוב כרצונו. נקודה מפתיע היא שורן למעשה כלל לא השתנה, כתיבתו הפסימית והקודרת יותר הייתה אצלו תמיד, הצל שיכנעו את ורן להעלים אותה. עובדה מפתיעה זו התגלתה רק בשנת 1989 כאשר נינו של ורן גילה כתב יד מקורי משנת 1863, ממש מראשית הקריירה של ורן, שאיש לא ידע על קיומו. ספר זה הוא "פריז במאה העשרים" (תורגם על ידי מיכה פרנקל בשנת 1995 בהוצאת כתר). הצל לא אהב את הספר הקודר, יעץ לורן לגנוז אותו לעשרות שנים, והספר נשכח לחלוטין.

סיבה נוספת לקדרות שלו הייתה פציעתו, גם היא בשנת 1886, לאחר שאחיינו שסבל מבעיות נפשיות ירה בו וגרם לו לצליעה לשארית חייו. גם הקפטילזים הפך בעיניו למאוס לאחר שבנו מישל נכנס פעם אחר פעם לחובות כבדים מתוך הנחה שאביו העשיר תמיד יפרע את חובותיו.

כל אלו באים לידי ביטוי בפלישת הים. ורן מציג בצורה סקפטית את האפשרות והטעם ברווחים מהירים, ומזהיר גם ששינוי הטבע בידי האדם יכול לגרום לתוצאות בלתי צפויות ואף הרות אסון. אמנם את הטוארגים יש לרסן ומעשי השוד והרצח שלהם אינם מקובלים, אולם יש משהו גם בעמדתם שצריך להביא בחשבון. בספר נוצרת התנגשות ישירה בין הצרפתים לטוארגים. לאחר פתיחת הסיפור ומתן הרקע הדרוש, המשלחת ההנדסית והצבאית יוצאת לדרכה וככל שהיא הולכת ומעמיקה פנימה למדבר, היא מתקרבת גם למלכודת אותה אדז'ר פורס לפניהם. בסוף אלו וגם אלו יגלו שהטבע חזק הרבה יותר מהם, ואמירת אזהרה זו של ורן, שבניגוד לעשרות ספרים בהם הציג את הטכנולוגיה כפורצת דרך, כמקדמת את האדם וכמאפשרת כל מה שנרצה, יכולה להפוך את היחס שלנו אליו. אנו נמצאים בשנתיים האחרונות בעיצומה של מהפכת הבינה המלאכותית, שעושה הכל, מתקדמת בקצב מסחרר איש אינו יודע לאן, ומחליפה את בני האדם. במיוחד בתקופה כזו ראוי לנו כי נזכור את מסריו המאוחרים  של ורן, שאמנם לא היה נביא, אבל בהחלט ידע לראות למרחוק.

פלישת הים
ז'ול ורן
הוצאת כרמל
מצרפתית: הוד הלוי

מגב הספר
צפון אפריקה, "העתיד הקרוב". מהנדס צרפתי יוצא בראש חוליית חיילים לבחון את התוואי של פרויקט שאפתני במיוחד: חפירת תעלה נועזת שתציף את אגני המלח בלב הסהרה ותהפוך את המדבר לים פנימי חדש, במטרה לפתוח נתיבי מסחר חדשים ולהביא "קִדמה" לאזור.

מול החלום הזה ניצבים אנשי המדבר – שבטי הטוארג ומנהיגם אדז'ר – המגינים על אורח חייהם הנוודי ורואים בתוכנית איום קיומי.

המתח בין הצדדים הולך וגואה עד שהטבע עצמו מתערב ומכריע.

פלישת הים, שיצא לאור ב־1905, הוא הרומן האחרון שפרסם ז'ול ורן בחייו, ואחד הרומנים האקולוגיים הראשונים שנכתבו אי פעם. הוא יצא לאור בעידן של פרויקטים הנדסיים ענקיים כמו תעלת סואץ ותעלת פנמה, שעיצבו מחדש את המפה ואת הסחר העולמי, כשהחלום על כיבוש הטבע באמצעות הטכנולוגיה נראה בלתי מוגבל. בניגוד לרבים מספריו המוקדמים, ורן המבוגר מציג כאן גישה ביקורתית כלפי ההתערבות האנושית בטבע, ומזהיר מפני המחיר של שינוי המאזן הסביבתי.