את הסקירות אני מקפיד לכוון לגופו של ספר ולא לגופו של סופר, אולם בפתיחת דברי עלי לציין את אי הנחת שלי ואפילו סלידתי מהתבטאויותו של חיים באר כלפי הציבור הדתי-לאומי אליו אני שייך. מעבר להתבטאויות אלו, שאדם שהמילה היא אומנתו צריך להיזהר בהן, הרי שבאר, ותסלחו לי על משחק המילים, יורק לבאר ממנה הוא שותה, שהרי הציבור החרדי אינו קורא את ספריו והחילוני (ברובו המוחלט) אינו מבין את מכמני ארון הספרים היהודי המושקע בכל אחד מספריו.

לאחר שאמרנו את מה שהיה חייב להיאמר, נודה בריש גלי, שאני אוהב את כתיבתו של באר ונדון בספרו החדש: “צל ידו. חדש? אני כלל לא בטוח. אמנם כבר גב הספר מגלה לנו שזהו ספר בבואה לחבלים, כך שבוודאי שחבלים וחלקים ממנו יחזור ויופיעו בספר, אולם גם סיפור המסגרת דומה לספרים אחרים של באר. פרקיו הראשונים של הספר, הרי הם שחזור מדוייק, כמעט מילה במילה של “לפני המקום”. מיליונר מסתורי יוצר קשר עם באר ומזמין אותו לבירת אירופה (וינה או ברלין) לאיזו עבודה לא מוגדרת עד הסוף, אבל מתגמלת ומפנקת מאד והמתגלה גם כבעייתית. אפילו שמו הפרטי של השוע זהה, רפאל. גם ספר זה, כאחרים של באר הוא ארס-פואטי, ובאר מככב בתפקיד עצמו. הוא מגיע לבית אבות בטירה באוסטריה על מנת לדובב ישישים מבני עיירת אוברוץ שהתקבצו שם ולהעלות את זכרונותיהם על הכתב, אך די מהר מתחוור לו שמדובר במשהו שונה לגמרי.

כל סיפור המסגרת הגיע אך ורק למטרה אחת, לספק לנו את התפאורה הנחוצה למפגש של באר עם אביו. עשרות שנים לאחר מותו של אביו, ויחסיו הבלתי פתורים עם האב, שזכו להיכתב בחבלים, מנסה באר להיות מפויס יותר. מרחק הזמן עושה את שלו, ויותר מכך, עצם העובדה שבאר הגיע ועבר (לאי”ט) את גילו של אביו בשעה שנפטר. מנקודה זו סיפור המסגרת מתייתר מאליו וכל מה שנכתב עליו, הרי הם דברים טפלים (אף כי לא תפלים). מכאן שאולי היה טוב לספר זה להיכתב כממואר ולא כפרוזה. אמנם נשמעים סיפורי אוברוץ לרוב ואולי מנסה באר להעמידה לחיים כמעשה “עיר ומלואה” לעגנון, אולם גם אנשים וגם ערים, באשר מתו, מתו. וכך גם שיחותיו עם אביו חורגות מענייני העיירה, מטרתם המוצהרת, ועוברים לביוגרפיה שלו, אותה רוצה באר לשטח לקוראיו ובעבורה רקם את כל המסגרת.

בספרים רבים של באר יש מן המסיטיקה, אולם זהו המיסטי שבכולם והוילון בכריכת הספר, אינו הוילון בסלון שלכם, אלא המסך המפריד בין שמים וארץ. מאחר ומכיר אני שאין אצל באר מילה מקרית ובוודאי לא שם מקרי, הבנתי לאן דברים מתקדמים יחסית מוקדם, אולם גם באר כבר תש כוחו מלחוד לקוראיו חידות, או שאינו בטוח שיפענחו אותם בעצמם, ולכן באר מגלה זאת לקורא די מהר כאשר הוא כגיבור מגלה זאת בעצמו.

מי שאוהב את כתיבתו של באר יאהב גם ספר זה. חסרונו העיקרי הוא במיסטיות היתר שלו ובכך שסיפור המסגרת אינו מוסבר ונשאר תמיהה אחת גדולה. הכיצד אסף המיליונר את כל הקשישים והכיצד הוא יוצא עימם למסעות ברחבי תבל. גם באר לא שואל זאת, וכפי שאמרנו סיפור המסגרת כולו הוא בסך הכל רקע, שאין מה לעסוק ביו יותר מדי. הדיבוב שבאר עושה לאביו, בוודאי יש לו חשיבות עבור באר עצמו, שמוציא החוצה דברים ששמר בבטן זמן רב, אולם רובם, הרי הם עניינים שבכל משפחה, ולא בטוח שיצילחו להחזיק את הקורא, פרט לאפיזודות החזקות יותר של הסיפור, אלו שמעוררים פרצי רגשות אצל הקורא ואצל באר כאחד, הם כמה רגעי מפתח (שתואר בחבלים) אותם באר זוכר עשרות שנים לאחר שהתרחשו ככאלו שפגעו במיוחד ביחסים בינו לבין אביו, רגעים שגם מרחק הזמן לא מצליח להקהות אותם, אולם כן מצליח לעורר יותר חמלה והבנה.

האם אפשר לשנות, האם אפשר לתקן? זו למעשה השאלה אותו באר שואל, ובשבילה הביא את כל הסיפור המנסה לתת הזדמנות לכך, אולם התשובה היא שכנראה לא. מה שהיה היה, “מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת”. ובכך יש גם לקח לקורא. אל תחכו עשרות שנים. אם יש לכם משהו לתקן עם הוריכם, או שמא עם ילדיכם, עשו זאת עכשיו.

צל ידו
חיים באר
עם עובד 2021
מגב הספר

הזמנה לטירה מסתורית באוסטרייה לוקחת את חיים באר לעולמות שלא שיער שיגיע אליהם אי פעם. הטירה מאובזרת בכל חידושי הטכנולוגיה, הכול בה נראה מושלם, עד שמתגלה מי אורחיה ומניין באו. ודווקא אז – במקום שייחרד עד עומקי נשמתו — הוא נמלא סקרנות, ומאחד האורחים, מרגע שהבין מיהו, הוא מתקשה מאוד להיפרד.

צֵל ידו מבקש לחולל תיקון במקום שבו תיקון אינו אפשרי. האם תיתכן פגישה מחודשת עם אב שהשנים הקצרות במחיצתו היו טעונות וקשות? האם יהיה אפשר לברר סוף סוף את כל מה שלא התברר בזמנו, ואולי גם להתפייס? כמו בהמשך מהופך לרומן חבלים פונה באר אל המקומות ששתק בהם ואל דמותו של אביו, שנשארה אז בצל. דמיון ומציאות מתערבבים כאן יחד בעירוב מופלא, ומכוחו של הגעגוע מתחיל מסע לאחור בזמן. שנים לאחר שאירעו הדברים מופנה המבט אל מעבר לפרגוד הכעסים והמשאלות שלא מומשו, ומתאפשרת לבסוף, ולו רק פעם אחת ויחידה, השיחה ההיא שלא נתקיימה מעולם.