הספר “נאמנות” מאת הרנן דיאז הפך לתופעה. לתופעות יכולות להיות סיבות רבות. ניקח תופעה מהזמן האחרון, הספר “שירת סרטני הנהר” מאת דליה אוונס היה תופעה בולטת. בעיני הוא ספר בינוני עם עלילה חסרת היגיון, תיאורי טבע רומנטיים וקיטשיים וגרוע מכל, עם מסר מיזאנדרי מסוכן, אולם דווקא אותו מסר, נישא על גלי מחאת ה #MeToo, סייע לו להפוך לרב מכר היסטרי.

הספר היה מועמד לפרסים רבים, זכה בפרס פוליצר היוקרתי, כולם מדברים עליו, כולם גם מסרבים לחשוף פרטים מהעלילה ורק אומרים “תקראו ותבינו”. קראתי, אולי הבנתי, ואנסה גם להעביר חלק מההרגשה. אני מרגיש די בנוח מבחינת חשיפת פרטים מהעלילה, מאחר ולספר אין עלילה במובן המקובל של המילה.

הרנן דיאז עובר במודע כל כמעט כל הכללים. הכלל אולי הכי חשוב שאני מכיר בספרות, הוא “אל תשעמם את הקוראים שלך” . למרות כלל זה חלקו הראשון של הספר מתאר את קורותיו של איל ההון בנג’מין ראסק, הצלחתו הפיננסית, נסיקתו המטאורית, יותר מדי מטאורית, ולא מעט פרטים על רעייתו המנוחה. הרמז היחידי שיש לנו הקוראים בינתיים הוא שחלק זה מוגש לנו בתור יצירה של סופר אחר, כלומר ספר בתור ספר, וכך אנו יודעים שזו יצירה בדיונית.

חלקו השני של הספר, דומה מאד לחלקו הראשון, ונראה שזו גרסה נוספות לאותם אירועים כולם, אולם תוך כדי קריאה ברור לקורא כי זוהי טיוטה לא גמורה, לא מסודרת, לא מאורגנת ובעיקר לא אמינה. מטרתה להוות גרסה נגדית לגרסה הראשונה, אולם האמת כלל לא מעניינת אותה.
בחלקו השלישי של הסיפור יתבארו הנסיבות של כתיבת החלק השני, שנים רבות לאחר כתיבתו, מפי מספרת הנמצאת לכאורה מחוץ לאירועים ולכאורה גם אמינה יותר. מרחק הזמן מעמעם עוד יותר את הדיוק העובדתי ומוביל אותנו לחלק הרביעי, גם הוא מסופר בידי אישה, שאמור להיות מסמך אותנטי שהתגלה שנים רבות אחר כתיבתו, והוא כמובן משנה לחלוטין את כל מה שחשבנו עד לאותו רגע אבל כמו כל שאר הספר, אין לנו דרך לדעת מה מתוכו נכון. ההיפך, יש לנו סיבות רבות להניח שרובו אינו נכון.
מי הגיבור של הסיפור? זה די ברור. הגיבור הוא הכסף. הכסף שבנה את אמריקה וגורדי השחקים על הכריכה וגם שו של הספר (Trust) שהוא מונח מתחום הכספים בנוסף למשמעות המקורית שלו.

הקורא יכול לבחור איזו גרסה שירצה או כל שילוב אפשרי שלהן ולהחליט בעצמו מה העלילה. העברת האחריות לקורא היא גורם אחד לכך שהספר הפך לתופעה. ריבוי הגרסאות, גורם לקרוא לחשוב על כל סיפור בנאלי כזה או אחר ששמע, על גרסאות שונות שלו, על מה שהוא חשב עליו ועד כמה הוא חושד בפייק ניוז הוא מפעיל מסננים על הקלטים שהוא מקבל. תחשבו על אירוע או עניין שאתם מכירים באופן אישי והתפרסמה עליו ידיעה בתקשורת. במקרים כאלו תשימו לב מיד להבדלים הרבים בין התיאור לבין המציאות, אזל זה רק כי אתם מכירים את האירוע. ומה קורה כאשר לא מכירים את האירוע? על מה אפשר לסמוך? הספר מציף את העובדה שקשה מאד לדעת על מה לסמוך. לכולם יש אינטרסים כאלו ואחרים, והם בררניים מאד לגבי המידע שהם מוכנים לשתף, ובמקרה הצורך ישתפו גם מידע שקרי.

גורם נוסף להפיכת הספר לתופעה הוא ההתרפקות על הספרות של תחילת המאה הקודמת. גם בסגנון הכתיבה עצמה וגם האזכור של גדולי הספרים והסופרים. אשתו של אייל ההון מתאשפזת בשוויץ, והתיאורים כולם מזכירים לנו את הר הקסמים של תומאס מאן, יצירה אותה היא מבקשת מבעלה לרכוש לה (באחת הגרסאות). חלקים גדולים מהרהוריו של אייל ההון הם על איך עובדת מערכת ההתעשרות באמריקה, דור אחר דור, כאשר כל דור מסתכל על צרות ההתעשרות של הדרו שבא אחריו כבזויה. המאבק בין הכסף הישן, המבוסס על אחוזות, קרקעות, ומסילות ברזל לעומת הכסף החדש, המבוסס על שוק ההון, מסחר, מזכיר בכוונה ספרים כמו גטסבי הגדול, שגם הוא ופיצ’גרלד מחברו מוזכרים בפירוש, וכך עוד ועוד סופרים וסופרות המוזכרים בשמותיהם, בשמות יצירותיהם וגם סגנונם, אלו שהצלחתי לזהות ומן הסתם רבים שלא, מופיעים בחלקים שונים של הספר.

לא לחינם הזכרתי את “שירת סרטני הנהר” כי נראה שגם בספר זה, אחת הסיבות לתופעה מבוססת על מיגדר המספרים. שני החלקים הראשונים מסופרים על ידי גברים, שני האחרונים על ידי נשים. נראה לי שדיאז רוצה שנאמין יותר לקולות הנשיים. הוא עושה זאת בדרך אלגנטית, בכך שהוא נותן להן גם את המילה האחרונה בספר וגם את המילה המאוחרת מבחינת זמן העלילה. בכך הוא מנסה לומר לנו. הנה הגרסה הגברית של האירועים, ועכשיו תשמעו את הגרסה הנשית ותבינו שהם היו שונים לחלוטין. נכון שאלו אירועים מימים עברו, אולם גם כיום דעותיהם של הנשים נשמעות פחות. לא מזמן נחשפתי למצגת המציגה מדוע קולות הנשים נשמעים פחות בדיונים וישיבות, ומחקרים אחרים הראו כי תלמידות וסטודנטיות משתתפות פחות בדיונים ושאילת שאלות בשיעורים והרצאות (הנכונות להתנדב לפתור בעיות מול כולם נמוכה אצל כל המינים). נושאים אלו, אינם חריפים במיוחד, אולם יש להם נוכחות חזקה בשיח של ימינו ודיאז בספרו מפנה לכך זרקור.

אולם הנושא המגדרי בהקשר זה הוא משני, ואמנם לדיאז יש מטרה בשימוש בו, אבל אם הקורא יניח שדווקא הגרסה האחרונה היא הנכונה, הרי שיש כאן פספוס. בתור תרגיל נסו לאחר הקריאה להפוך את הסדר של העלילות, כל סדר אחר אפשרי והוא יסתיים במסקנה אחרת. גם המחוות לספרות של המאה הקודמת הן תוספת. לא נותר לנו אלא לחזור לסיבה הראשונית שהפכה את הספר לתופעה ולהודות שהיא מוצדקת. הדרישה של דיאז מהקורא הוא לגלות חוש ביקורתי, לא להתמסר לדוברים שאין לנו שום מידע עליהם ואין לדעת מי מהם מסבן אותנו, ולהבין דרך המשחק שדיאז עושה בתודעתנו את שאר המציאות.

נאמנות
הרנן דיאז
מאנגלית: שרון פרמינגר
ידיעות ספרים 2013
מגב הספר
“צרפו את הנרי ג’יימס, אדית וורטון ותומס מאן… רומן אינטליגנטי ומסעיר” – הניו יורק טיימס

מועמד לספר השנה לשנת 2022 של “הניו יורקר”, “ווג”, Esquire, TIME ועוד.

ניו יורק בתחילת המאה העשרים. חייהם הפתלתלים של שני צעירים נוסקים ונהפכים לאגדה מזהירה ואפֵלה גם יחד, על רקע עולם הפיננסים גדוש התככים.

אך מה הם הצללים האמיתיים בחייהם? איזו מארבע גרסאות חייהם היא הנכונה? מי מארבעת המסַפרים נאמן למציאות ולאמת? והאם בכלל תיתכן אמת שכזאת?

הרנן דיאז רוקם ופורם סיפור רחב יריעה המתפרש על פני מאה שנה. בפרוזה מרהיבה ובמבנה מלא ברק, הוא מאתגר את הקורא לנסות להבחין בין עובדות לבדיון, להתבונן באופן שבו ההיסטוריה נכתבה, שוכתבה ועוותה על ידי בעלי הכוח ולהבין כיצד נשים הודרו ממנה.

כסיפור סוחף וחידה ספרותית מבריקה, נאמנות דוחק בנו להתחקות אחר ההטעיות שנמצאות בלב מערכות יחסים אישיות ואחר כוחו המשחית של ההון והקלות שבה עוצמה כלכלית יכולה ללוש את העובדות כרצונה.

גירסת הדפסה