ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

ספרו של אבי רט מביא מאמרים קצרים לכל פרשות השבוע וגם לחגים. מסגרת זו היא כנראה הנפוצה ביותר האפשרית, וספרים חדשים מדי יוצאים מדי שנה. אבי רט עוסק כבר שנים בכך, במסגרות שונות: דברי תורה ושיעורים בבתי הכנסת, במכון ש"י, במסגרת המפעל של התלמוד הישראלי לילדים ואלו רק חלק קטן מפועלו. לפיכך ומהיכרות אישית וידיעה שתמיד כדאי להקשיב לדבריו של אבי, ברור לי שכמות החומר הפוטנציאלי להיכנס לספר הייתה עצומה ובחירת הפרקים שייכנסו לספר אינה מלאכה קלה. לכל פרשה מוקדשים 3-5 מאמרים, כל אחד באורך של עמוד או שניים. כך הספר מתאים את עצמו גם למי שרוצה להסתפק במנות קטנות בלבד כגון רעיון לדבר תורה קצר לארוחה. מטבע הדברים קוראים מוזמנים ויכולים לפתח בעצמם כל מאמר לדיון או לשיחה, ולרוב בספרים מעין אלו אני עושה זאת ביני לבין עצמי. בסקירה מהירה יחסית וקריאה של כמה פרקים מצאתי כמה תחומים שמופיעים במאמרים רבים והם נעים סביב הנושא של חיבור הישראליות והיהודיות של ימינו, נושא שקרוב מאד לליבו של רט. כמעט בכל פרק תוכלו למצוא שבח כלשהו על ארץ ישראל וגם על עם ישראל. דברי שבח אלו מכילים גם דברי חיזוק ועידוד הנצרכים בימים אלו. אמנם הספר נכתב לפני אירועי שמחת תורה, אבל אלו מסרים שבאים כנגד הקיטוב הנוראי שהיה במדינה עוד…

הספר דרשה, מקבץ מבחר מאמרים קצרים לפרשות השבוע פריט עטה של הרבנית פנינה נויבירט ומהווה מעין המשך לספרה הקודם, בעל השם והעיצוב הדומים שעסק בחגים. בסקירת הספר הקודם, כתבתי שהמייחד את כתיבת של נויבירט הוא בכך שלרוב אין דרך לדעת שאשה כתבה אותו. ראיתי בכך מעלה אז ואני רואה בכך מעלה גם ורציתי לבדוק האם הדבר כך גם בספר זה. עיקרו של הספר, הוא הבאת מדרשים על הפרשה ועיסוק מפורט במדרש עצמו. המדרש מופיע בתחילת הפרק, עומד בפני עצמו לקריאה ועיון עצמאיים. הפרקים עצמם פותחים בצורה שאינה מתייחסת מיידית למדרש אלא לנושא הכללי של הפרק ובאמצע הדיון מגיעים גם למדרש. כפועל יוצא, המדרש מופיע פעמיים, בתחילת המאמר ובגופו, והרגשתי שיש בכך מעט כפילות. עוד אציין שחלוקת החומר אינה אחידה. יש פרשות שזכו לכמה דרשות ויש פרשות שזכו לדרשה אחת בלבד או אפילו כלל לא, מאחר ופרשיות מחוברות מופיעות כאחת. אמנם זה נראה מעט מוזר, אולם לפעמים אם אין מה לכתוב עדיף לא לכתוב במקום לכתוב תחת אילוצים של מספר מאמרים לכל פרשה. דווקא המאמר בו פתחתי את קריאת הספר, המאמר לפרשת בא – "לידתה של הלבנה" (עמ' 199) התגלה כממשיל את האשה ללבנה. כבר חששתי שמא ההבחנה שהעליתי בתחילת הסקירה אינה תקפה, אולם מעיון בפרקים אחרים נראה שזה היוצא דופן…

אני מאד אוהב תנ"ך, ואוהב לקרוא ספרים בנושא המציעים פרשנויות חדשות מכיוונים שונים. בכל שנה יוצאים כמה וכמה ספרים על סדר פרשות השבוע וספרו של הרב יהודה הרצל הנקין מצטרף אליהם, אם כי דן בעיקר בספר בראשית ומעט מאד בספר שמות. לפני שנעבור לספר עצמו אומר שהמבוא גרם לי לעוגמת נפש מסוימת בפסקה הבאה: "אכן, לא חסרים חיבורים על התורה בדרך הפשט שהם אפרוריים וחסרי דמיון. אנו עדים בימינו לספרים המאריכים בניתוחים לשוניים סטרליים, בתיאורי רקע המוסיפים אך מעט להבנת הנעשה ולא כלום לתחושה הדתית ולהארתו של הקורא, ובהסברים מסוגים שונים שאינם מושכים ואינם משכנעים. אין פלא, איפוא, שהקורא זונח את הספרים הללו על המדף וחוזר למקראות גדולות הישן והמוכר". פסקה זו צורמת ומטרתה אינה ברורה, ומדוע יש להקטין ספרים וכותבים אחרים בצורה כזו ומי מבטיח שלא יהיו כאלו שיחשבו דברים אלו על הספר הנוכחי? בקיצור פסקה מיותרת. תורה מוטלת בקרן זווית וכל הרוצה יבוא ויכתוב, ומי שמתאים לו, יקרא. נניח לפסקה זו ונדון בספר עצמו. דברי התורה נקראים מהלכים ורובם מחולקים לכמה חלקים קצרים. מטבע הדברים לחלק מהרעיונות בספר אני מסכים, אחרים מתקבלים כאפשריים וחלקם אכן עושים שימוש בדמיון כפי שהרב עצמו העיד ואותם אני מתקשה לקבל. נדגים באמצעות המהלך הראשון לפרשת וירא המכונה "ענייני סדום". במהלך ששה פרקי…

אני אפתח בהצהרה שאני מאד אוהב את הרב אמנון בזק. אני אוהב לשמוע את ההרצאות שלו, אוהב לקרוא את הספרים שלו (למשל עד היום הזה), אוהב לקרוא את הפוסטים שלו בפייסבוק, ואפילו להגיב, להוסיף ולפעמים גם להציע פירושים שונים. בשל כך שמחתי מאד שפירושיו שנכתבו בעלון השבת הוותיק "שבת בשבתו" וכנוסו בער לשני כרכים בהוצאת מכון צומת, שכבר אזלו מזמן מהשוק, יצאו שוב במהדורה מורחבת ויפה, ואפילו עם תוספת של עיון חדש לכל פרשה. העיונים קצרים ותמציתיים. נקודת פתיחה היה שם המדור בעלון והוא אכן הופיע בעמוד הראשון. בעלון אין מקום רב, ולכל פרשה אפשר היה לתת רק נקודה קטנה, אבל בספר יש יותר מקום, ונקודת הפתיחה אינה רק שם טכני המציין מיקום בעלון, אלא כל עיון מזמן וזוקק המשך של הדיון. בשל כך, התוספת שהייתי רוצה לראות, היא לא בהכרח את המשך הדיון, הקורא בהחלט צריך להמשיך את המלאכה בכוחות עצמו, אולם יש להקל על הקוראים ולספק עזרים. לדוגמה, שאלות נוספות לחשיבה ולהעמקה ומקורות שאפשר לעיין בהם לפיתוח הנושא, בצורה דומה מעט למה שעשתה נחמה לייבוביץ' הדגולה בעיוניה. לשם דוגמה מהספר נציג מה מחכה לנו בפרשת בשלח, פרשת השבוע במועד כתיבת הסקירה: העיון הראשון עוסק בפרשת התלונות של בני ישראל, בביטוי "ביד רמה", במשמעותה של קריעת ים סוף, בהשוואה…

הספר "מצווה בפרשה" מכנס מבחר מאמרים קצרים שפרסם הרב בנימין תבורי לפני כמה שנים כרשימת דיוור שבועית, לספר. קראתי פרקים בודדים מהספר לצורך התרשמות, וגיליתי מהר מאוד שאני אוחז בידי מרגלית נאה של דברי תורה קצרים ומשובחים, בשפה ברורה ונהירה. הקיצור מצליח להדגים את עמקותו של המחבר ושליטתו במקורות, הבאת רק מה שנחוץ, בתמצות ובבהירות. אין ספק שכל מאמר קצר יכול להינתן כשיעור מלא ומורחב עם עוד מקורות רבים, אך בספר שכזה דווקא התמצות הוא יתרון. התמצות, בכל אופן, לא בא על חשבון האיכות, וגם לא על חשבון העומק. המקורות מגוונים ורבים ובכל פרק נבחרים כנראה רק אלו שמחדשים ביותר, או שנותנים זוויות חדשות על המצוות הנידונות וזאת מבלי להיכנס לפרטי פרטים של דיונים. אם להשתמש במונחים מעולם הרחוק מעולם הכתיבה התורני, הייתי אומר שכל מאמר כולל את הכי הרבה שאפשר במגבלות המקום, עם יחס אורך/תועלת מרבי. נושא הספר הוא לפי מצוות בפרשת השבוע, אולם לא לכל פרשה יש מצווה, לפחות לא לפי מניין המצוות בספר החינוך, ועדיין עניינים הקשורים למצוות אפשר למצוא בכל פרשה. גם בפרשות בהן יש מצווה בודדת, נניח פרשת וישלח עם מצוות גיד הנשה, מבכר הרב לעסוק בנושא מחשבתי יותר "ענווה וגאווה", במקום בנושא הטכני למדי של הגיד ודיניו השונים המפורטים במסכת חולין. במקומות אחרים, פרשות עתירות…

לפעמים אני מקבל ספר וחושב: זה הספר שאני בעצמי הייתי רוצה לכתוב! וזה בדיוק מה שחשבתי כשראיתי את הספר מעשה בראשית, המביא חידושי מדע בפרשת השבוע. אולי המילה חידושים יומרנית מעט, אבל השילוב בין תורה למדע הוא שילוב אהוב עלי וכך ניגשתי לספר בהתלהבות רבה. הספר מנוקד ומיועד לכיתות ב'-ה' כקהל היעד העיקרי, אבל כמובן שאפשר ואפילו רצוי לשבת עם הילדים הקטנים יותר ולקרוא ביחד. ילדים גדולים יותר כנראה יחשבו שהוא לא עבורם, בגלל הניקוד וריבוי התמונות והאיורים, אבל סביר שהתוכן עצמו יעניין אותם, כפי שאני יכול להעיד מהבן שלי בכיתה ז'. סביר שגם ההורים ילמדו דברים חדשים תוך כדי הקריאה. בקיצור, אם הילדים רק בפעוטון או שלכולם כבר יש רישיון נהיגה, הספר עדיין לא בשבילכם וכדאי לחכות כמה שנים שיגדלו או לנכדים, אבל אם יש אפילו ילד אחד בבית הספר היסודי, כל המשפחה תהנה. הספר מעוצב בצורה יפה ומרשימה בפורמט אלבומי ומודפס על נייר כרומו. לכל פרשה מוקדשת כפולת עמודים ונבחר נושא, שלפעמים הוא רק מילה מתוך הפרשה ולפעמים ההקשרים יותר מתבקשים. הטקסט ברור ונוח לקריאה, הפרק מתחיל בשאלת פתיחה (בריבוע לבן), ממשיך בהסברים ומסיים בסיכום או מסר כלשהו שמהווה את התשובה לשאלה שנשאלה (בריבוע צבעוני). בסוף כל פרק מופיעות עוד שלוש עובדות מעניינות ומתוארות בקצרה. שאלת הפתיחה והמסר הם פחות מדעיים…

הפעם, לא חיכיתי שנה ואת הכרך החדש בסדרת מקראות לקחתי מיד לעיון קצר. פרשת משפטים ארוכה יותר מפרשת יתרו וכללת הרב היותר עניינים ולכן לא הופתעתי מעובי הכרך, שש מאות עמודים. הכריכה זהה וגם סידור הספר די זהה. לשם התרשמות ראשונית הציצו מעט בתוכן העניינים המלא (אם לא רואים אותו מוטמע בתוך הסקירה,כפתור ההורדה יוריד לכם קובץ למחשב) [gview file="https://www.xn—-1hckc6ddr6ab.co.il/wp-content/uploads/2018/01/מקראות-משפטים-תוכן.pdf"] למעשה כל מה שכתבתי בכרך על  פרשת יתרו נכון גם הפעם. הן ההתלהבות מכמות ואיכות התוכן והן הערות על צורת הצגתו בסקירה זו נרחיב מעט ונדגים ואולי יגיעו הדברים לכתובת הנכונה ויעזרו לשפר הספרים להגדיל תורה ולהאדירה. נתחיל בהערות שלדעתי יש לשפר בכרכים הבאים. הנה העמוד הראשון בספר עוד לפני התוכן: בעיני עמוד כזה הוא מעט מבלבל, יש חוסר בכותרת: פרשת משפטים – מבנה כללי. יש חוסר ביכולת ההתמצאות. יש לפרט איפה מתחיל כל חלק ואיפה הוא נגמר. יש להשתמש בלשון ברורה. הביטוי חוקי גוי קודש, אינו ביטוי שבהכרח מובן לכל קורא וכלל אינו מופיע בפרשת משפטים אלא דווקא בפרשת יתרו. גם בתוכן העניינים כדאי לפרט יותר ואמנם חלקו מציין פרק ופסוק בו מופיע נושא מסוים אך חלקו לא. הופתעתי לגלות את אותו עמוד בעמ' 417 שם הוא מופיע בהקשרו ועם חלק מהפרטים שהיו חסרים בהופעה הראשונה: הערה נוספת היא לגבי…

את הכרך הראשון בסדרת מקראות העוסק בפרשת יתרו קיבלתי בשנה שעברה, אבל לאחר פרשת יתרו וכך הוא הושם בצד. למפעל התוודעתי עוד קודם לכן באתר האינטרנט שלו שם היה הקובץ פתוח להורדה. כעת כשאנו מתקרבים במחזור הקריאה השנתי שוב לפרשת יתרו, פתחתי לעיין בו מעט. אני זוכר את התרשמותי הראשונה ואת התחושה, שהאם בעצם זהו? אפשר ללכת הביתה וכל מה שצריך לכתוב נכתב? התשובה היא כמובן שלא. מאות שנים כבר כותבים על פרשת השבוע, וגם אני עוסק בכך לא מעט באתר פרשת השבוע שלי, וספר אחד לא יספיק לשם כך ואף הוא למרות עושרו הרב אין בו אלא טיפה מן הים. השאלה הנוספת שסיקרנה אותי הייתה כמובן איפה יהיה אפשר לשים את כל 54 כרכי הסדרה כאשר יצאו (אם כי אולי יהיו מעט פחות כי כמה פרשיות יאוחדו). הספר מורכב ברורו ממאמרים של הרב יואל בן-נון, אחד מפורצי הדרך בתחום לימוד התנ"ך, הרב שאול ברוכי וממאמרים של כותבים אחרים, חלקם כבר הופיעו בעבר במקומות אחרים. לסדרה ועדה מלווה של יועצים/עורכים המונה חברים רבים. לאחר תוכן העניינים והטקסט המלא של הפרשה, הספר מתחיל בהקדמה על טעמי המקרא וחשיבותם (תקציר בלבד ומי שמעוניין בפירוט מומלץ לעיין בפירוש דעת מקרא לספר בראשית) ובנוסח הפרשה מחולק לפי הטעמים שאחד מתפקידם הוא פיסוק. לאחר מכאן…

את טוריה של יעל מאלי אני קורא בקביעות בעיתון מקור ראשון ושמחתי מאוד שאסופה מהם יצאה בספר. האמנות היא כלי ביטוי חשוב, והתנ"ך מהווה נושא לאלפי יצירות אמנות. כחובב אמנות אני מחפש בכל מוזיאון שאני מגיע אליו תמונות שאני לא מכיר בנושאים תנ"כיים, ומתענג על כל גילוי מעניין כמוצא שלל רב וגם באתר פרשת השבוע שלי אני מביא תמונות רבות. כנסיות רבות מפורסמות בויטראז'ים הצבעוניים שלהם בהם מצוירים סיפורי התנ"ך. בתקופה בה אנשים לא ידוע לקרוא שימשו ציורים אלו גם למטרה לימודית חינוכית ולהדגמת העקרונות והסיפורים אותם דרש הכומר בדרשתו. התלבטתי מעט אם לצרף את הספר למדף ספרי פרשת השבוע או למדף ספרי האמנות והכרעתי שבעיני הוא יותר ספר אמנות. גם צורתו של הספר, הפורמט הגדול, ודפי הכרומו תרמו להכרעה זו, אבל חשוב לדעת שהיא אינה מוחלטת וההרגשה יכולה להשתנות גם מפרק לפרק. לבי לבי על מאלי כאשר באה לבחור יצירות למאמריה. השפע עצום, היצירות נפלאות והבחירה קשה. מצד אחד קשה להתעלם מיצירות המופת שכולם מכירים, ומצד שני לפעמים רוצים לחדש ולהביא את הפחות מוכר. הרי אפשר היה לעשות עבודה קלה ולבחור יצירות של שאגאל או טיסו ולסגור עניין. מאלי לא עשתה שום הנחות לעצמה ובחרה בדרך הקשה, דרך הביניים, למשל במאמר על מאבקו של יעקב במלאך הביאה את  דלקרואה…

אני יכול רק להניח שליצחק מייטליס לא היו חיים קלים באקדמיה. בוגר ישיבה שלומד ארכיאולוגיה דווקא באוניברסיטת ת"א על הקו המינימליסטי שלה יחווה מן הסתם קשיים מסוימים. אכן בספרו הראשון "לחפור את התנ"ך" עסק מייטליס רבות בניסיון להוכיח את הקשר בין המקרא לבין ממצאי הארכיאולוגיה (עוד על נושא זה ועל היריבות בין המחלקות השונות ראו בסקירה על הספר עקבות דוד המלך בעמק האלה). ספרו השני, פרשת דרכים, הוא ספר על פרשות השבוע הדן בכל פרשה בהיבט ארכיאולוגי ו/או גיאגורפי (לרוב שם של מקום) המוזכר בה. המאמרים קצרים למדי ואינם עמוסים במראי מקומות או בהבאת כלל הדעות על זיהוי מקום מסוים (נושאים אלו שנויים במחלוקת בקרב חוקרים רבים), אלא מבטאות את דעתו ואמונתו של הכותב. מאמרים אחרים מביאים הקשר ארכיאולוגי בהבאת ממצאים שיכולים לשפוך אור על סוגיות ושאלות העולות מהמקרא. נביא שתי דוגמאות מהפרקים השייכים לפרשות ניצבים ווילך. הפרק הראשון עוסק בזיהוי הערים סדום ועמורה, המוזכרות בפרשת ניצבים, למרות שאולי שיוכו הטבעי היה לפרשת לך-לך או פרשת וירא, אלא שפרשות אלו  עמוסות בנושאים ולכן נמצא הפרק כאן. זיהוי סדום ועמורה העסיק את החוקרים מאות בשנים. כולם מסכימים שמדובר באיזור כלשהו הסמוך לים המלח אבל האם בצפונו או בדרומו, במזרחו או במערבו? כמעט כל התשובות אפשריות. ישובים קדומים התגלו בכל האזור, חלקם קדומים בהרבה לסיפור לוט…