יש ספרים שמיד כשגומרים לקרוא אותם מתחשק לקרוא אותם שוב. בספר "לפני המקום" של חיים באר לא רק שרציתי לקרוא את הספר שוב אלא שמיד פתחתי בעמוד הראשון והתחלתי קריאה מחודשת שלו ממנה נהנתי לא פחות ואולי יותר מאשר בקריאה הראשונה. יצירה פנטסטית . הספר לא חדש, אבל שמעתי אליו בעצמי בעת שביקרתי בברלין, ביקור לא פשוט שגרם לי לטלטלה. נשארו לי הרבה עניינים לא פתורים עם העיר הזאת, שאותם לא הצלחתי לפתור גם בביקור נוסף (ובעוד אחד, ובעוד אחד…), וכך כנראה גם לבאר עצמו, המגיע לעיר פעם אחר פעם בניסיונות להתקדם בכתיבת ספרו. גם הספר עצמו גרם לי ריגוש גדול מאחר ומיד בפתיחתו מוזכר בית הסופרים ברחוב פזאננשטראסה, מקום שילווה את היצירה כולה, והרי בית סופרים זה נמצא צעדים אחדים בלבד, מביתם של סבא וסבתא-רבא, שגורשו ממנו ונעקרו שוב ושוב עד טרזין ואושוויץ. עצם הזכרת שם הרחוב גרמה לי חיל ורעדה עד הצורך להפסיק את קריאת הספר לזמן מה. הספר מכיל התייחסות עצמית (כך המונח בלוגיקה) או ארס-פואטיקה (כך המונח בספרות) ומספר על תהליכי הכתיבה שלו עצמו. חיים באר הוא הדמות המרכזית בסיפור ואמנם לפי טענתו שאר הדמויות מומצאות אבל גם בספר זה יש היבטים אוטו-ביוגרפיים, כדוגמת ההתנצלות על כך שהוא כותב מעט ספרים המובאת דווקא מפיו של בילקר-בולקר….
