המלצות ספרים - סקירות וביקורות


ברוכים הבאים לאתר הסקירות שלי. לפרטים ויצירת קשר נא לפנות לגדי איידלהייט gadieide@yahoo.com

המיועד

1 בנובמבר 2017 גדי איידלהייט

את ספרו של חיים פוטוק, קראתי לפני שנים רבות במקור האנגלי. The chosen שמו ולכן מבחינתי השם שלו הוא “הנבחר”. התרגום המקורי קרא לו “הדגול”, ובהוצאה החדשה החליטו לכנותו “המיועד”. הספר בן למעלה מחמישים שנה. האם הוא עדיין רלוונטי? שפטו בעצמכם:

“בוא נדבר על אבא שלי. אתה רוצה לדעת מה אני מרגיש כלפי אבא שלי? אני מעריץ אותו. אין לי מושג מה הוא מנסה לעשות לי עם השתיקה המוזרה שהוא הנהיג בינינו, אבל אני מעריץ אותו, אני חושב שהוא אדם ענק. אני מכבד אותו וסומך עליו במאת האחוזים, ולכן אני חושב שאוכל לשרוד את השתיקה שלו. אני לא יודע למה אני סומך עליו, אבל זה המצב. ואני גם מרחם עליו. מבחינה אינטלקטואלית, הוא לכוד. הוא נולד לכוד. אני לא רוצה להיות לכוד כמוהו. אני רוצה לנשום, לחשוב מה שמתחשק לי לחשוב, לומר את מה שמתחשק לי לומר. גם אני לכוד עכשיו. אתה יודע איך מרגיש אדם לכוד?”
נענעתי בראשי לשלילה.
“איך תדע?” אמר דני. “זו התחושה הכי איומה, חונקת ומגבילה בעולם. כל עצם בגוף שלי צורחת להשתחרר מהכלא הזה. הראש שלי צורח להשתחרר. אבל אני לא מסוגל. לא עכשיו. אבל יום אחד זה יקרה. ואני ארצה שתהיה כאן באותו יום, חבר. אני אצטרך אותך איתי באותו יום.”

ילדים שמרגישים חנוקים תחת ההורים שלהם? לגמרי רלוונטי לימינו ולא משנה באיזו עטיפה תעטפו את הסיפור, ליבתו אוניברסלית ועל זמנית. הספר מתאר מפגש לא שגרתי בין ראובן מלטר, נער דתי מניו-יורק שחי עם אביו, שהכול הולך לו די בקלות בחיים ולמעשה עד סוף הספר אין לו כמעט עימותים וקונפליקטים ובין דני סונדרס, בנו של הרב, והמיועד לרשת את מקומו כאדמו”ר בקהילה חסידית קטנה וסגורה.

פתיחת הספר לוקחת אותנו לעולם זר לקורא הישראלי, תיאור משחק בייסבול בין שתי קבוצות הנערים בגילאי 15, ובו דני סונדרס מנסה לשחרר את כל הזעם האצור בתוכו על לכידותו כלפי ראובן בו הוא כנראה מקנא קנאת מוות. כול אחד צריך להוכיח שהוא יותר טוב מהשני, והמשחק הופך לקרב המסתיים בכך שראובן מובל לבית החולים לאחר שדני חובט את הכדור ישר לראש שלו. אבל גם ראובן לא מוכן להתכופף, לא מוכן לתת לדני לחשוב שהוא יותר טוב ממנו. וכך משחק הבייסבול הופך למוטיב העימות המניע את כל הספר. העימות בין שני הנערים, בין כל נער לאביו, בין שני האבות (לא באופן ישיר), בין העולם מבחוץ לעולם מבפנים.

מן הון להון, ראובן ודני נהיים חברים טובים למרות השוני ביניהם. שניהם ילדים מוכשרים וחכמים מאד, אבל דני ניחן בכישרון של זיכרון צילומי, למד כבר את רוב הגמרא והמפרשים וקורא הרבה ספרים, הנחשבים אסורים בקהילתו, בהחבא בספריה הציבורית. ומה הכי מעניין אותו? פסיכולוגיה ודווקא זו של פרויד. כמובן שהעניינים יסתבכו כאשר הנערים יגדלו  ויחלו ללמוד במכללה ובסופו של דבר את נפשו ונשמתו של דני אי אפשר לכלוא. העימות בין דני לאביו, שכל הספר מוביל אליו, עוד יגיע.

חלק חשוב מהספר עוסק בלימוד הגמרא. הסוגיות עצמן לא מובאות, אלא מובא רק תיאור של מהלך השיעור, בו קצת הצטערתי שאיני יכול להיות תלמיד שם, למרות שנראה לי שהייתי מאבד את דני וראובן והרב גרשנזון בשלב מוקדם יחסית בדיון. שיטת הלימוד המוצגת בקולג’ וגם אצל הרב סונדרס היא השיטה המכונה “בריסקאית” ואילו דוד מאלטר לומד גם בגישה ביקורתית יותר. פוטוק כמובן תומך בשיטה השנייה, המשלבת, וראובן שנעזר בה מצליח לפענח סוגיה שכמעט ואין אפשרות לפענח בדרך אחרת, אולם בכיתה בה הוא לומד הס מלהזכיר שיטות אלו. המאבק שהחל במשחק בייסבול בין שני נערים, עובר למאבק בגמרא בו דני וראובן “מתכתשים” בסוגיה זה עם זה.

עוד הרבה אפשר לנתח את הספר עצמו אולם ברצוני לעשות בסקירה זו משהו שונה במעט ולעסוק בתרגומים.

האם הספר זקוק לתרגום חדש? במהלך ביקור בספריה לקחתי עותק של התרגום הישן ובסקירה זו נערוך השוואה קצרה בין התרגומים.

נתחיל בקטע שהבאתי בהתחלת הסקירה בתרגום הישן של א. אורן (המקור האנגלי מופיע בסוף הסקירה למעוניינים להשוות):

“רוצה אתה לדעת מהי הרגשתי כלפי אבי? אני מעריץ אותו. אינני יודע מה רוצה הוא להשיג על ידי אותה שתיקה מוזרה שיצר ביננו, אך אני מעריץ אותו. סבור אני, שאדם גדול הוא. אני מכבד אותו ורוחש אליו אמון ללא סייג, וזו הסיבה, לדעתי, שבגללה הנני מסוגל להחזיק מעמד בשתיקה זו. אינני יודע מדוע אני רוחש לו אמון, אך עובדה היא שאני רוחש. ואני גם מרחם עליו. מבחינה אינטלקטואלית הוא כלוא בתוך ד’ אמותיו. הוא נולד כלוא. אני לעולם איני רוצה להיות כלוא כמוהו. רצוני אני, שאהיה מסוגל לנשום אוויר חופשי, לחשוב מה שאני רוצה לחשוב, לומר את אשר ברצוני לומר. עכשיו גם אני כלוא. היודע אתה מה זה להיות כלוא?”
נעתי בראשי, אט לשלילה.
וכיצד תוכל לדעת? אמר דני. זו ההרגשה התופתית, המחניקה, השונקת ביותר בעולם. כל עצם מעצמי זועקת מתוך דמי ומתחננת להימלט מהרגשה זו. כל מחשבתי זועקת להימלט. אך איני יכול. עכשיו לא. אולם יום אחד אמלט. רצוני שתהיה על ידי באותו יום, חברי. אהיה זקוק לך, שתהיה על ידי באותו היום.”

תרגום מקסים ויפהפה בלשון מליצית ועשירה אבל כזו שלא משתמשים בה כבר כיום, גם כשרוצים לכתוב בשפה גבוהה. מילא קריאה של פסקה אחת אבל קריאת ספר שלם בצורה כזו תהיה איטית ולא רציפה. השוואת תרגומים היא עיסוק מתיש. מאחר וקראתי בשבת בלי שהמקור האנגלי היה לפני (אותו השגתי רק במוצאיה) יכולתי להתרשם בעיקר מהבדלי הסגנונות. התרגום הישן פחות נאמן למקור. פסקאות שלמות נעלמו ואילו אצל סנדיק אין משפט שהולך לאיבוד והשפה מותאמת לימינו. התפלאתי מעט על כך שסגנון הדיבור של דני דומה לסגנונו של ראובן, אולם גם במקור נראה שהם מדברים באותה שפה. ההבדלים נמצאים אצל האבות. שפתו של דוד מאלטר, המחושב והאקדמי לעומת דרך דיבורו של הרב סונדרס, המדבר בלשון מהירה, חדה, מהלב, אימפולסיבי משהו. כול אבא משפיע כמובן על הבן שלו בדרכו.

וככה קראתי לי בשני התרגומים, פעם בזה ופעם בזה מחפש הבדלים. בתרגום הישן לקח לי שנייה או שתיים להבין את המשפט “ולמרות שהמחצית התחתונה של חלונותיו הייתה מוולנת”. בתרגום החדש החלון פשוט מוגף בוילון. בהשוואה כזו בין תרגומים קשה לדעת מי יותר מדויק, הרבה עניינים הם סגנוניים ובחירה בין כמה אפשרויות בהתאם לתקופה ולשיטתו של המתרגם.

אבל לפעמים יש סתירה בין התרגומים מה שמוביל בהכרח למסקנה שאחד מהם שגוי ודבר זה קרא כבר בשורה הראשונה בספר! בתרגום הישן ובמקור הספר מתחיל: “במשך חמש עשרה השנים הראשונות…” אך בחדש: “במשך שש עשרה השנים הראשונות”. אין טעויות כאלו. זה שינוי מכוון, אבל למה? כמעט שקלתי לחלל שבת ולהתקשר לסנדיק באופן מיידי עד שנזכרתי שגם הוא שומר שבת וכנראה לא יענה, תשובתו, אותה תוכלו לקרוא בהמשך  מעלה את הסוגיה, עד כמה המתרגם יכול לשנות את היצירה אם הוא מרגיש שהסופר טעה.

הההבדל המעניין הבא היה למילה fringe שתארה את קצות הטליתות. בתרגום הישן הופיע הביטוי “ארבע כנפות” ואצל סנדיק, “ציציות” המתבקש. דיון כלשהו בסוגיה בתלמוד נעלם כליל אצל אורן, כמו גם הערות שפוטוק שתל בטקסט על מנת להסביר מושגים מהעולם היהודי וכנראה אורן חשב שלקורא הישראלי הן מיותרות. העלילה מתרחשת בניו יורק וכך הביטוי five blocks מתורגם “חמישה גושי בנינים” בישן או “חמישה רחובות” בחדש ולי אווניו הופכות לשדרת לי. הבדלים כגון אלו מוצאים בכל עמוד ורבים הם מלמנותם, אבל סתירה ממשית הגיעה במשפט הבא:

“What was my father’s bedroom was here the section of the synagogue that contained the Ark, the Eternal Light, an eightbranched candelabrum, a small podium to the right of the Ark, and a large podium about ten feet in front of the Ark”

שתורגם וקוצר אצל אורן: “חלקו הוקצה לארון הקודש, לנר התמיד ולמנורה בעלת שבעה קנים. לימין ארון-הקודש עמדה בימה קטנה, ובמרחק עשר רגל התנשאה בימה נוספת גדולה”.

אצל סנדיק: “במקום חדר השינה של אבא היה החלק בבית הכנסת שכלל את ארון הקודש, את מנורת התמיד, חנוכייה, דוכן קטן מימין לארון הקודש ודוכן גדול בגובה שלושה מטרים בחזיתו”.

פוטוק מתאר בית כנסת טיפוסי. ארון קודש, בקדמתו במה קטנה עליה עולים הכוהנים לברך (בעברית מקובל לקרוא לה דוכן) ובימה נוספת (הנקראת גם במה) ועליה עומדים בשעת קריאת התורה. התרגום הישן מציין את המונח הנכון “נר תמיד” והחדש פחות מדייק וכותב “מנורת תמיד”. לעומת זאת, “חנוכייה” נהייתה אצל אורן “מנורת שבעת קנים”. “עשרה רגלים” יכולים להתייחס גם לגובה וגם למרחק ואמנם אפשר לקרוא בשתי צורות את המשפט באנגלית שאינו מפוסק. בפועל נראה שהכוונה דווקא למרחק שכן אין בנמצא במה בגובה שלושה מטרים..

לא הרבה אחר כך קראתי אצל סנדיק: “ולפתע הבנתי שדני עומד לסבול מהחברות שלנו לא פחות משאני אסבול ממנה. אולי פחות, חשבתי. אני לא בן של אדמו”ר”. כאן עצרתי, כי היה נדמה לי שיש טעות. הבנתי הפשוטה היא שדווקא דני יסבול יותר. למי אכפת מה ראובן עושה, אבל בן של אדמו”ר נבחן בשבע עיניים ואנשים רבים תולים בו את ציפיותיהם. המילים “אולי פחות” היו צריכות להיות “אולי יותר”. תמהתי מאד על שיבוש גס זה ופניתי לראות מה כתוב בתרגום הישן שתרגם כך: “עלה בדעתי לפתע, שדני בוודאי עוד יהיו לו בעיות רבות עם חבריו בגלל חברותנו, כשם שלי יהיו בעיות עם חברי אני. ואולי פחות מאשר לדני, הרהרתי. הן אני אינו בן של צדיק”. חששי התאמת ולא הבנתי איך יצאה מקולמוסו של שי שגגה אבל כשקראתי את המקור מסתבר שדווקא סנדיק נאמן למקור:

“I suddenly realized that Danny was probably going  to have as much trouble with his friends over our friendship as I would have with mine. Maybe less, I thought. I’m not the son of a tzaddik.”.

כאן הרגשתי אני שאולי פוטוק טעה ואורן החליט במודע לשנות את המשפט בתרגומו.

השוואת התרגומים ארכה זמן רב. היא אינה מלאה כמובן אולם אני מקווה שההבדלים ברורים. אין פסול בתרגום הישן, אולם הוא התיישן ושפתו המליצית והגבוהה ולעתים גם מסורבלת, לא תתאים לקוראים רבים המעדיפים שפה בת ימינו. גם ריבוי ההשמטות מהמקור לא מקובל בימינו והתרגום של סנדיק קריא וקולח וגם אם נפלה בו טעות כזו או אחרת, הוא איכותי ונאמן למקור. אם נוסיף את העובדה שגם בספריות כבר לא תמיד מוצאים את הספר ואם מוצאים, מקבלים עותק בלוי ומיושן בגופן קשה לקריאה, הרי הצורך בתרגום והוצאה חדשים ברור.

ביקשתי משי סנדיק את תגובתו לסוגיות התרגום והנני מביאה כלשונה: “עניין הבימה הוא אכן שגיאה שתתוקן במהדורה הבאה. לגבי שינוי הגילאים – הבעיה צצה כאשר גילה של אחותו של דני בסוף הספר כשהיא מתחתנת לא תאם את גילה בתחילתו ולכן העלאת גיל הגיבורים בשנה גם תיקנה את הפער וגם הולמת את יותר את הבגרות הנפשית של דני וראובן. לכן החלטנו לעשות את התיקון הקל בגיל כיוון שמשמעותו לעלילה אינו קריטי”.

נחזור לסכם את הספר, פוטוק מעמת שני עולמות שלמרות שהם דומים: יהודים אורתודוכסיים שומרי תורה ומצוות, הם שונים ולעתים מתנגשים. היחס למאורעות השואה ולאחריה להקמת מדינת ישראל, מחלק עוד יותר בין זרמים אלו ומצליח גם להפריד בין דני לראובן למספר שנים, שמנסים לבחור כל אחד את דרכו בעולם.

מעשה נאה עשתה ההוצאה, בהביאה לנו תרגום חדש לפנינה זו. מרחק השנים לא העיב על איכותו של הספר, שנשאר חי ומרתק וקוראים שלא זכו להכירו בעבר, ישמחו לקבל את תוכנו המשובח בקנקן חדש. גם מי שקרא בעבר לא יפסיד מקריאה חוזרת ובתור תוספת מבורכת, תורגמה גם אחרית הדבר מאת רינה פוטוק, בתו של המחבר, שנכתבה לצורך מהדורת החמישים לספר שיצאה בשפה האנגלית. הספר מומלץ לקריאה גם לבני הנוער, שיחוו אותו מנקודת המבט של דני או ראובן המתבגרים, וגם להורים לילדים בגיל דומה, שיחוו אותו בצורה שונה, דרך המשקפיים של דוד מאלטר והרב יצחק סונדרס. כל אחד מאתנו היה פעם מתבגר, המנסה לפרוץ לעולם בדרכו שלו. אחדים עשו זאת בקלות יחסית בדרך שהתוו להם הוריהם ואצל אחדים הדבר לווה בקשיים מרובים. כולם ימצאו בצורה כלשהי את עצמם בין דפי ספר זה.

כריכת הספר המיועד

כריכת הספר המיועד

המיועד
חיים פוטוק
מאנגלית: שי סנדיק
תמיר//סנדיק ספרים 2017 (The chosen 1967)

מגב הספר

בשעה שפלישת בעלות הברית לאירופה צוברת תאוצה נוצרת בברוקלין, בהינף מחבט בייסבול, חברות בלתי צפויה בין שני נערים יהודים: ראובן מלטר, נער יהודי אורתודוקסי מודרני ודני סונדרס, בנו הגאון של מנהיג קנאי חסידי ומי שמיועד לתפוס את מקומו של אביו בהנהגת הקהילה. יחד צולחים השניים את משברי גיל ההתבגרות ומתמודדים עם שאלות של אמון ואמונה, אבדן ואהבה. כל זאת על רקע האירועים שטלטלו את יהודי ארצות הברית בשנות הארבעים של המאה הקודמת – מלחמת העולם השנייה, גילוי ממדי שואת יהודי אירופה והמאבק להקמתה של מדינה בארץ ישראל.

המיועד מביא את סיפורם של שני נערים, של אבותיהם, של החברות שלהם ושל התקופה הסוערת שבה הם חיים. לכאורה זהו סיפור שמבקש לבדוק את גבולותיה של האמונה הדתית –  זו של הפתוחים לעולם ולהשכלה וזו של הקנאים לאמונתם, אך המיועד ימצא דרך אל ליבו של כל מי שתוהה לגבי מידת ההשפעה של המשפחה ושל המסורת על האופן בו אנחנו מעצבים את חיינו.

המיועד יצא לאור לראשונה בדיוק לפני חמישים שנה ותפס מקום מרכזי בסיפורת היהודית-אמריקנית של המאה העשרים, בין יצירותיהם של ברנרד מלמוד, סול בלו ופיליפ רות, ואף זכה לעיבוד קולנועי. הספר, שתורגם ב-1969 לעברית בשם הדגול,מובא כעת בתרגום חדש – לקהל שגדל עליו ולקהל שעדיין לא זכה להכירו.

חיים פוטוק  (2002-1929) היה רב, איש אקדמיה אמריקני וסופר עטור פרסים. הוא חיבר רומנים, מחזות וסיפורים קצרים, אשר עסקו בעיקרם ביחסי הגומלין שבין היהדות הדתית והעולם החילוני החילוני והמודרנה – מתח שהעסיק רבות את פוטוק בחייו שלו.

 

המקור האנגלי לפסקה שצוטטה:

Let’s talk about my father. You want to know how I feel about my father? I admire him. I don’t know what he’s trying to do to me with this weird silence that he’s established between us, but I admire him. I think he’s a great man. I respect him and trust him completely, which is why I think I can live with his silence. I don’t know why I trust him, but I do. And I pity him, too. Intellectually, he’s trapped. He was born trapped. I don’t ever want to be trapped the way he’s trapped. I want to be able to breathe, to think what I want to think, to say the things I want to say. I’m trapped now, too. Do you know what it’s like to be trapped?”
I shook my head slowly.
“How could you possibly know?” Danny said. “It’s the most hellish, choking, constricting feeling in the world. I scream with every bone in my body to get out of it. My mind cries to get out of it. But I can’t. Not now. One day I will, though. I’ll want you around on that day, friend. I’ll need you around on that day.”

 

2 Comments

  • חוטהשני 3 בנובמבר 2017 at 0:14

    תודה על הסקירה.
    אני זוכרת שקראתי את הספר בעברית בשקיקה בערך בשנות ה-80 וממש נהניתי ממנו…. בתור ‘אולפניסטית’ הוא גרם לי לחשוב המון על כל הדתיים האורתודוכסים… על החברה החרדית בארץ ובארה”ב ועוד…
    אגב, בהתחלה קיבלתי את הספר ”ההבטחה’ ולא הבנתי מי נגד מי…. ובהמשך התברר לי שזה בעצם ספר ההמשך של ה’דגול’/’הנבחר’…

  • חוטהשני 3 בנובמבר 2017 at 10:27

    והערה נוספת בנוגע לצורך בתרגום חדש – אם מדובר בצורך בתרגום בגלל ששפת התרגום קצת ישנה – בעיני זה לא רלוונטי ומתאים…. זה בערך להגיד שהתנ”ך כבר לא רלוונטי לדור שלנו… אפילו התפילה….
    בעיני יש חשיבות לתרגומים עם השפה המליצית – חבל שהדור כיום כבר לא ממש קורא ספרים בשפה הזאת…
    אבל הבנתי מהפוסט ששי סנדיק דייק יותר בתרגום – וזה אולי בהחלט סיבה הוגנת לתרגום חדש ל הספר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *