בשביל סולם גנבים צריך לפחות שניים. מישהו צריך לעזור לך לעבור את החומה, אבל על כריכת הספר מופיעה דמות בודדת בלבד המנסה לטפס, וכך גם יודה טייב, הבן הצעיר למשפחת טייב משכונת התקווה, צריך להתגבר לבדו ולפרוץ את השייכות המשפחתית שלו. משפחת טייב היא משפחה מכובדת בעולם הפשע של השכונה. כל בני המשפחה בעסק המשפחתי, רובו מתבסס על גביית דמי חסות והילוך אימים על עסקים, אולם אמו של יודה נודרת נדר בלידתו שהוא לא יהיה בעסק. נדרים הם עניין חשוב אבל הדרך מחוץ לפשע לא מתקבלת בהבנה. לא אצל יודה המרגיש מנודה ופחות ערך ביחס לשאר אחיו, ולא אצל האחים שלא מבינים למה הוא לא בעניינים. בסופו של דבר מושגת פשרה, יודה ילך ללמוד משפטים, וכך יוכל לשמש כקונסיליירי המשפחתי, אולם יודה מעדיף, רחמנא לצלן, ללמוד ולעסוק בחינוך, מה שגורם לקרע חמור עם המשפחה ולניתוק הסופי ונראה שיודה ימשיך לבדו בדרכו.

בכוונה השתמשתי במונח קונסיליירי, אותו אני זוכר מסרטי הסנדק. ההשוואה עלתה לי מיד בתחילת הקריאה. גם מייקל קורליאונה רצה לצאת מהפשע, וחשב ששירות בצבא יוציא אותו משם אך גילה שפשוט אין לו את האפשרות. גם מאמציו להלבין את עסקי המשפחה, לא נשאו פרי. אולם בעוד הסנדק היא יצירת מופת בתמת הגורל היווני בו כל צעד שאתה עושה לברוח מגורלך רק מקרב אותך אליו, סולם גנבים מציב עשרות מקומות עם אפשרות בחירה – לעלות או לרדת ואפשרות לעשות דברים אחרת. זה לא קל אבל אפשרי.

יודה מצליח ללמוד, לשרת בצבא, להתחתן ולהוליד ילדים. במקום דמות האב, שנהרג בתאונת דרכים, מונח מכובס לכך שנרצח בידי כנופייה מתחרה, יש לו מנטור אחר שמוליך אותו בסבך דרכו. יודה אפילו מצליח ללמוד מה שחשקה נפשו וחייו רחוקים מאד ממשפחתו, אבל לא לעולם חוסן ויודה יגלה שקשרי משפחה הם קשרים סמיכים, שבלתי ניתן לפורמם, וכן שכל ההצלחה שלו שברירית כל כך ויכולה להתרסק ברגע.

אנגלמן אינו מבצע רומנטיזציה לפשע, אלא רציונליזציה שלו, שאולי לא תהיה מובנת לאנשים שאינם שם, אולם באותו עולם יש מערכות חוקים ברורות מאד ומסודרות מאד. הספר נראה כמבוסס על עבודות תחקיר מקיפה, וירידה לפרטים שמצליחה להביא דמויות אותנטיות, מורכבות, רבות פנים ומציף בעיות שונות בחברה הישראלית: פערים חברתיים, מתח בין עדתי ובין דתי, בין עשירונים באוכלוסייה, אולם בסופו של דבר לכולם יש בעיות וגם מי שנראה שנולד עם כפית זהב בפה, אינו יכול להתחמק מהקשיים אותם החיים מניחים לפתחנו. לעיתים נראה שאנלגמן "מגזים" קצת בבעיות, ויוצר קשיים בעלילה שפתרונם לא בהכרח מספק (ואיני מרחיב מחשש קלקלנים), אולם בעיניי זו בחירה ספרותית מוצדקת שאינה פוגמת כהוא זה באמינות הסיפור, בפרט אם זוכרים את מה שכתבתי בתחילת הסקירה, שהרציונל בסביבה זו שונה ממה שמוכר לנו. אפילו הפתרון לתסבוכת העצומה בסוף הסיפור מונח כבר בראשיתה של התסבוכת, כך שאין מדובר במעשה קסמים של האל מחוץ למכונה, אלא בעיקר בשאלת שאלות על הדרך בה מגיעים לפתרון זה ומדוע במערכת ולא משנה איזו – הרווחה, החינוך, הצבאית, המשפטית והתקשורתית, כל כך קשה להגיע אליו.

אנגלמן מתמחה כבר שנים בניפוץ סטיגמות. אם זה בין דתיים לחילוניים, אם זה בין ימניים לשמאליים, בין אנשי רמת אביב לאנשי בית אל ובספר זה בין צפון ודרום תל אביב, בין שכונות היוקרה לשיכוני המצוקה. כל קריאה בספר, שלקראת סיום הסקירה אכתוב בפירוש שהוא מהטובים שקראתי בשנה האחרונה, תצריך מהקורא, וכך גם קרה לי, לבחון מחדש כמה סטיגמות שלו ובתקווה גם לשנות מעט את דעתו.

סולם גנבים
ליאור אנגלמן
כנרת זמורה 2024
מגב הספר

גורלו של יודה טייב נגזר עליו מרגע לידתו. כבן למשפחת פשע משכונת התקווה, לא היה אמור להיות לו סיכוי לחיים אחרים, אבל אימא שלו נשבעה לעשות הכול כדי שבן הזקונים שלה לא יראה בית מעצר מבפנים.

אז כיצד — אחרי שהפך לתלמיד מצטיין, למפקד אהוב ולאיש חינוך נערץ — הוא מוצא עצמו מובל באזיקים, הרחק מכל מה שהקדיש לו את חייו?

סולם גנבים אינו סיפור על פשע, אלא סיפור על משפחות — אלו שנולדנו לתוכן ואלו שאנו בוחרים לעצמנו, אלו שמאיימות ואלו שמקיימות, אלו שמתקלקלות ואלו שאנו מתקנים. זהו רומן רב־תהפוכות, המלווה את גיבורו במורד חבלים שנופלים ובמעלה סולמות שראשם מגיע השמימה. עלילתו מציבה בפני הגיבור, בפני שלל הדמויות הבלתי נשכחות המקיפות אותו ובפני הקוראים שאלות הרות גורל: מהי הדרך שבה מוליכות אותנו כוונותינו הטובות, ומה הסיכוי שלנו להיחלץ מכלא הפחדים שלנו? 

התשובות שהרומן מספק — באומץ, בחמלה וביופי — מבקשות לשחרר את הדמויות והקוראים כאחד מבית האסורים והאיסורים שנבנה מלבני העבר ולפתוח במפתח הלב את דלתו של שער הרחמים.