הדס, נערה צעירה, לוחמת פלמ”ח, נשארת אחרונה מהכוח שלה שהושמד בקרב לטרון וקוראת לעזרה במכשיר הקשר. האם מישהו ישמע אותה ויחוש לעזרתה? בסיפור המצהיר על עצמו שהוא בדוי לגמרי אך מתבסס על דמויות אמיתיות יש צורך במשנה זהירות. מה אמיתי ומה בדוי? הדסה למפל ראויה לאזכור והצגה קצרים ונפתח סקירה זו במעט פרטים ביוגרפיים אודותיה. הדסה (הלינה) למפל, נולדה בפולין בשנת 1929 ועברו מזרחה על מנת להתחמק מהגרמנים. בהיותם תחת שלטון סובייטי עברו נדודים רבים. בשנת 1942 נשלחה הדסה עם קבוצת ילדים יתומים, ואיתם עלתה ארצה במסגרת “ילדי טהרן” ונקלטה בקיבוץ גבעת ברנר. לאחר התגייסותה לפלמ”ח וסיום קורס אלחוטניות הצטרפה לשיירות משוריינים ולאחר מכן עברה לחטיבה 7 שנלחמה בלטרון  במבצע “בן-נון ב'”. הדסה הייתה בכוח הפורץ שספג אש קשה והיא נשארה האחרונה בחיים עד שנפגעה גם היא מאש הירדנים. טרם מותה הספיקה לדווח על הפגיעה ועל כך שכל הכוח נפצע וקולה הוא האחרון שנשמע בקשר. לפי עדויות מילותיה האחרונות היו “מסור דרישת שלום לחבר’ה”. את פקודת הנסיגה שקיבלה, כבר לא יכלה לצבע. הדסה למפל נקברה בקבר אחים ביד הרצל. למפל השאירה אחריה צרור מכתבים ויומן וחלקם תורגם ויצא בספר על ידי בן ציון תומר וכך מתאפשרת הצצה נוספת לעולמה.

ספרה של מיר-תיבון פותח באותו קרב אחרון ובקריאת הקשר האחרונה ומשם חוזר אחורה לעבר הרחוק יותר ולעבר הקרוב, יום או יומיים בלבד לפני אותו קרב ומתקדם משם בכמה צירים בקצב שונה, אולם כולם יתנקזו לאותה נקודה בו הדסה תקועה לבדה בזחל”ם והירדנים מתקרבים, נקודה שלכאורה מקפיאה את הזמן.

הציר הרחוק יותר מתאר את סיפורה של הדסה מאז עלייתה ארצה ושני הצירים הנוספים הם של שני בחורים בני גילה, נתן וגבי, המתחרים על ליבה. הדסה כילדת חוץ, תמיד רגישה וחריגה וגם הבנים לא לגמרי חיפשו את קרבתה, אולם דווקא אופייה המיוחד הוא שבסוף משך אותם אליה. גם דמותו של נתן מבוססת על דמות אמיתית, אולם לגבי גבי, הדברים עמומים בהרבה. נתן הוא בן הקיבוץ הסמוך למושבה ולכן היכרותו עם הדסה היא מוקדמת וארוכה יותר, אולם גבי הוא זה שראה את הדסה לאחרונה במסגרת הצבא.

בציר הקרוב יותר, נתן, שכמעט שכח מהדסה מקבל ממנה מכתב, באמצעות גבי נזכר בה ומחליט לעזוב את הכול, כלומר את המשלט בו הוא נמצא וללכת לחפש אותה, כאשר הקורא יודע שזה מסע נגד הזמן. גבי מתחרט מיד על כך שבכלל העביר את המכתב ונחוש גם הוא לנסות להגיע להדסה. בין גבי לנתן יש מעין עימות מוסווה. שניהם חשים שהם נאבקים על אותה נערה ומנסים כל אחד בדרכו לזכות בה. שגעון האהבה ואימת המלחמה יגרמו להחלטות לא פשוטות של גבי ונתן, אולם אלו יגיעו אך ורק בסוף הסיפור. ומה מבחינת הדסה? האם ליבה היה נתון לאחד מבחורים אלו? אין דרך לדעת.

יכולתי לעצור כאן והייתם מבינם בערך על מה הספר. סיפור קרב לטרון שכבר נכתב עליו רבות אבל מזווית אחרת, זווית של שלושה צעירים שלכל אחד מהם חלומות ודברים שברצונו להשיג, והמלחמה טורפת חלומות אלו, לפחות לחלקם. יכולתי גם להמשיך שהכתיבה טובה וקולחת ללא רגעי שעמום או תיאורים מיותרים. מעט הפרטים הביוגרפיים משולבים בפרטי ביוגרפיה נוספים, והאמת והבדיון מתערבבים כך שלקרוא כבר אין אפשרות להבחין ביניהם ולכן עליו להתייחס לכל המכלול כאל בדיון ובכך שלמרות שהסוף המר ידוע, הרי שהאופי הבדיוני מאפשר סוף שונה ולכן המתח נמשך לכל אורך הספר.

אבל לו הייתי עוצר כאן, הייתי עושה מעשה שאינו ראוי ומטעה אתכם כי לספר יש עוד חלק, עלילת משנה שעד עכשיו לא התייחסתי אליה כלל. היא מביאה דמות צעירה נוספת, אימאן, נערה ערבייה מהכפר הסמוך, בת גילה של הדסה פחות או יותר, שגם לה יש חלומות. לא חלומות מסובכים. אולי שיהיו לה נעליים. אפשר לנחש לאין עלילה זו מתפתחת, אך אם חשבתם שמדובר רק בגירוש והנכבה של הכפר הערבי, הרי שהדברים אפילו גרועים יותר.

שילובה של עלילת משנה זו בעייתי בעיני משלוש סיבות שונות. נתחיל מזו הספרותית. איני רואה תועלת וצורך בעלילת משנה זו. היא אינה משרתת את העלילה הראשית. ההצטלבויות שלה לרוב מלאכותיות, והיא מפריעה לסיפור העיקרי. לו היו מוציאים את כולה מהספר, הוא לא היה ניזוק מכך כהוא זה.

הסיבה השנייה היא הסיבה ההיסטורית, שכן אם הסיפור מתרכז בהדסה, הצבת דמותה של אימאן מולה, עושה להדסה עוול. נכון, גם לערבים היו חלומות, אולם כדאי להזכיר ולזכור שחלומם הגדול, שעדיין ממשיך במידה מסוימת, היה להפוך גם את ארץ ישראל ליודנריין ובוודאי שבתקופת מלחמת השחרור החזון היה להמשיך את מה שהיטלר לא הצליח לעשות באירופה, בעידודו ובפיקודו של רוצח ההמונים אמין אל-חוסייני ימ”ש.

לכן קשה לי להבין את הצורך ואת ההצדקה ליצירת סימטריה מלאכותית ומאולצת כל כך. אולי היא נובעת מסוג מסוים של צדקנות. גם מלחמת ששת הימים, מלחמת מגן מאין כמותה, נהפכה להיות פשע של כיבוש, מתקפה פראית של צה”ל המלווה בפשעי מלחמה. זה התיאור למשל בסרטם המעוות והמעוות של מור לושי ודניאל סיון – “שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים”. האמת הנכונה יותר, שנאצר התרברב מעל כל במה אפשרית איך בקרוב הוא מוחק ומשמיד את ישראל, נשכחה. נראה שגם מלחמת השחרור בדרך לסבול מגורל דומה, והוא להיזכר לא בתור המלחמה שלא רצינו, המלחמה בה הותקפנו על ידי צבאות של מדינות שאפילו לא גובלות בנו, וכפי שכתבתי למעלה מלחמה שמטרתה הייתה לסיים את מה שהנאצים החלו, אלא אך ורק בתור נכבה. בספר נעשות סימטריות נוספות, ומקורן נראה לי במניעים אישיים מעט, שיובנו לקורא בסופו. הכוח שגירש (וגרוע מכך) את תושבי הכפר, הוא מגבעתי. שוב מציבים את הפלמ”ח מול גבעתי. אלו מול אלו כמעין אמירת אנו (הפלמחניקים) טובים ומוסריים יותר. דבר דומה מתבצע כיום נגד מתיישבי יהודה ושומרון והפרדה בין 47-48 והמלחמה שעדיין מוצדקת, למרות שלא בטוח לכמה זמן, לבין 67 ובה המלחמה כבר מזמן לא מוצדקת והיא מהווה פשע. והנה ספר זה מוכיח כי גם טענה זו נופלת, ולפחות גם נתן הפלמחניק מודה ביושר שדבר ראשון כאשר שמע שהכפר גורש היה שמחה גדולה על כך שהתפנו אדמות חקלאיות מעולות למושבה ולקיבוץ (מה שאכן קרה בפועל) ובתחילת הספר מוזכר שגם הפלמ”ח פוצץ בתים של ערבים על יושביהם כאשר היה בכך צורך.

למרות ביקורת זו שאפשר לטעון כנגדה כי דווקא כן חשוב להציג את המכלול ואת הצד השני ואפשר להתווכח על כך, הסיבה השלישית לבעייתיות של עלילה זו היא אולי החמורה מכולן. אכן, אין למעשה מניעה לכתוב ספר על הנכבה ועל הסבל של הערבים במלחמת השחרור. אין גם סיבה שלא לכתוב על תופעות קיצון חריגות ולא מוסריות שנעשו בידי חיילי צה”ל, אולם מה שאסור לעשות הוא להטעות את הקורא. בנקודה זו עלי להדגיש שהאשמה אינה רק של הסופרת אלא גם ואולי בעיקר, של ההוצאה, אולם הספר מהווה יותר מהטקסט והמפגש הראשון של הקורא איתו הוא באמצעות הקנקן, קרי העטיפה והתיאור בגב הספר.

בעטיפה מופיעה דמות, חיילת אחרת בפלמ”ח – רעות שחורי-קרייזמן, ולא תמונתה של הדסה למפל. דבר זה מבלבל מעט את הקורא ומערער עוד יותר את ההבל בין הבדייה למציאות, הבדלים שאותה עלילת משנה ממשיכה לטשטש. חמור מכך, בגב הספר, לא יימצא שום איזכור לאותה עלילת משנה. ואמנם אין מניעה לכתוב אותה ולכלול אותה, אבל השילוב של עיוות היסטורי עם סימטריה מלאכותית שאינה נצרכת לצורך הספר והסתרה והסוואה שלה מהקורא נראים לי כסוג של אינדוקטרינציה ובסיום הספר הרגשתי שנעשתה עלי מניפולציה.

תיאור הכריכה של הספר הוא מעין “חוזה” בין הסופר לקורא. הוא אמנם שיווקי ומיועד לעורר עניין אבל הוא צריך לתאר את מה שהקורא יקבל. היה מספיק להוסיף משפט אחד ואז יכולנו לדון על שתי הסיבות הראשונות, אבל משפט זה לא הופיע, והקורא לא קיבל את המידע, ובעיני את האזהרה שהוא צריך. אז הנה לפחות, אתם, אם הגעתם עד הנה, ראו הוזהרתם. ואם קראתם אזהרה זו, והחלטתם שהדבר אינו מפריע לכם, או שמא ההיפך, אתם דווקא רוצים לקבל גם משהו על הצד השני, הרי שצפויה לכם יותר הנאה מהספר ממה שהייתה לי.

הדס בקצה הלילה

גלי מיר-תיבון

עם עובד 2021

מגב הספר
שעת לילה בעיצומו של קרב לטרון. נערה אחת מסתתרת בזחל”מ פגוע, אחרי שכל חבריה לצוות נהרגו. חיילי הלגיון מתקרבים מרגע לרגע, והיא זועקת לעזרה בקשר. בידה רימון, והיא מוכנה להתפוצץ איתו אם לא תהיה לה ברירה.
שני עמים נלחמים על הארץ, ובאותו זמן ממש נאבקים שני בחורים על ליבה. האחד פלמ”חניק, בן קיבוץ שאמור לשאת על כתפיו את כל ציפיות ההתיישבות העובדת; האחר בן יחיד שביקש לחמוק מן העימות הצבאי ונקלע לתוכו. בתווך נמצאת היא, הדס, נערה שנמלטה מאימי השואה בפולין, וכל רצונה להשתלב בחברה הצברית.
בזחל”מ הפגוע אוזל הזמן. האם יגיע אחד מן השניים לחלץ אותה?