לא הכרתי את ג'ון פאולס, ואולי די מוזר שהספר הראשון שלו שאני קורא הוא ממואר. לממוארים קסם משלהם. הם לכאורה ספרי זכרונות אישיים, אבל רחוקים מאד מביוגרפיה. הם לא אמורים להתנהל בסדר כלשהו, ולרוב הם גם קצרים וממוקדים, ובעיקר מלמדים אותנו על עולמו הפנימי של מחברם.

"העץ" נכתב לפני 42 שנה, הסופר היה אז בן 59 וחי עוד 26 שנה אחריו, וקריאה בו היום רק מחריפה את המסר שכן פאולס מקונן על אובדן הקשר בין האדם האורבני לטבע, תהליך שהואץ בשנים האחרונות.

כשקראתי את הספר, חשבתי על מה הוא מתלונן. על הגינה הקטנטנה בביתו בפרבר על שפך התמזה, שגודלו רק 400 מטרים רבועים? הלוואי עלי. גם בארצנו המרחק לטבע רק עולה. אי אז לפי 42 שנה, מתל אביב העיר בה גדלתי, היה אפשר לראות בקלות את שביל החלב. אמנם לא מביתי, סמוך לכיכר מלכי ישראל, אבל אם עברת את הירקון, והתמקמת בחולות בינו לבין שדה דב, מקום שלא היה בו אפילו בניין אחד, ראית גם ראית.

ואם כבר אז הוא התלונן, מה הוא יגיד עכשיו, שצדק? כנראה. הטבע אכן הולך ונהיה רחוק יותר, למרות שכמעט כל אחד יגיד שהוא אוהב טבע, ואוהב להיות בטבע. לאורך כל הספר המקסים נמצאים איורים (חיתוכי עץ), מקסימים גם, של אהרון גונסון שמוסיפים לו חן ועוד יותר גורמים לנו לרצות להגיע ליער כלשהו.

וכך בממואר המביא סיפורים מגינת אביו, לגינה שהוא עצמו קנה, והשאיר אותה בלתי מעובדת בכוונה, שתהיה "טבעית" ועד סיור ביער שנשאר בצורתו המקורית מאות שנים, ניסה פאולס, לגרום לנו לחיבור נוסף לטבע, תוך ניסיון למצוא ולהבין את המקום שהטבע אמור לתפוש בחיינו.

האם מאמציו של פאולס הם מאמצי סרק? לכאורה נראה שכן. העיור גובר, שטחים פתוחים הופכים לערים, תחשבו על הערים החדשות בישראל: מודיעין, שוהם, חריש ועל עשרות השכונות ומגדלי המגורים שהחליפו שטחי בר. אותן חלקות קטנות פה ושם, כדוגמת זו שפאולס קנה, הופכות להיות "חלקת אלוקים הקטנה" של הטבע.
אולם חשיבה אורבנית חדשה, מכניסה גם את הטבע לערים. פארקים אקולוגיים, חלקם מלאכותיים, נבנים בערים כריאות ירוקות שיכניסו מעט טבע לנוף האורבני. זה כנראה המינימום שאפשר לעשות. חשוב לנצל שטחים בתוך העיר למעט טבע, צמחים, דגים, ציפורים וחרקים. טבע עירוני שונה בהרבה מהטבע הפראי והבלתי מתורבת, אולם לפחות הוא נגיש לכל דורש. הוא אינו תחליף, אבל הוא הכרחי.

העץ
ג'ון פאולס
מאנגלית: עידן לנדו
הוצאת אסיה 2021
מגב הספר
ממואר פילוסופי מעורר השראה, שמתחיל כחשבון נוקב עם אב הסולד מהטבע הפראי, וממשיך למדע ולאמנות בתרבות המערב, שהקימו חומות של ניכור בין האדם לבין הטבע. הסופר ג'ון פאולס משוטט בין נופי ילדותו, ציורים ויערות, ומוביל אותנו למסע אל מסתרי הכתיבה, הנמשלת כאן לשיטוט ביער, ואל העצים של חיינו – אלה שפסחנו עליהם מבלי משים, ואלה שעוד נפגוש, יש לקוות, כמי שהתעוררו מתרדמה עמוקה. פאולס מזכיר לנו את ההנאה שבללכת לאיבוד, את היופי בגנים – ובדמיונות – שאינם גזומים, ואת העונג חסר התכלית שבהיעדר כל תוכנית שהיא, בחיים כמו באמנות. הוא מפציר בנו – ומאתגר אותנו – להטות אוזן אל "האיש הירוק" בתוכנו, ולאמץ אל ליבנו את האינטואיטיבי, הבלתי צפוי, שחומק מכל מדידה או הסבר. חיתוכי עץ – אהרון ג'ונסון

גירסת הדפסה