לעשות מה שאפשר ומה שצריך. זה מה שעשתה סלמה ולמן, שכמו רבים אחרים יהדותה הייתה רק פרט ביוגרפי כמעט חסר חשיבות עבורה ולאחר הכיבוש הנאצי, נהיה הפרט היחיד החשוב. מזל, מקריות או השגחה, לא משנה איך תקראו לזה, אך סלמה הצליחה לחמוק מגירוש ובסופו של דבר הצליחה להסתיר את מוצאה היהודי ולהצטרף למחתרת. לא מדובר בפעולות של לחימה בנשק. המחתרת ההולנדית, כך לפי הספר, דגלה במאבק ללא נשק. אולי מתוך סלידה מאלימות, אולי מחשש כלפי פעולות נקמה באזרחים, או משילוב של השניים. אבל גם פעולות אחרות, העברת הודעות, סיוע בהסתרת יהודים אחרים, זיוף תעודות ופעולות אחרות שכל אחת מהן גררה עונש מוות. גם כאשר נתפסה, היא נאסרה כאסירה פוליטית ולא אסירה יהודית והמשיכה להצליח בהסתרת זהותה. גם כך התנאים במחנה ראוונסבריק היו כאלו שקשה לשרוד בהם והמוות עמד על הסף.

מאפיין מעניין של הספר הוא גילה של הכותבת שמתקרב לגיל מאה ואת הספר היא כתבה לאור בקשת אחייניה לשמר את סיפורה, כתיבה שלקחה שנים לא מעטות עד שהספר יצא (במקור האנגלי וההולנדי) בשנת 2020. נקודה זו היא גם החולשה המסוימת של הספר, שניכר עליו כי הוא יותר תמלול של עדות או כתיבת זכרונות אישית מאשר סיפור. כתוצאה מכך, חלק מהפרקים, אלו שלפני המלחמה ואחריה יעניינו בני משפחה ופחות רלוונטיים לספר לקהל הרחב.

זכתה סלמה לאריכות ימים ולכתוב את סיפורה, ופרקי המלחמה, הפעילות במחתרת והשהות במחנות הריכוז מצדיקים את הספר כולו, מהווים רק דוגמה לכך שלכל מי שהיה שם יש סיפור שראוי שיסופר. לעיתים רק למשפחה, שהרי לרוב השורדים והניצולים רק רצו להניח את העבר מאחוריהם ולא דיברו עליו כלל, וחלקים מהסיפור האישי ראויים גם להתפרסם בצורה רחבה יותר. סלמה ואן דה פר עצמה החלה לתת הרצאות ושיחות על קורותיה בגיל מאוחר, ואף ברוונסבריק עצמה לסטודנטים גרמנים והולנדים.

מעבר לסיפור האישי, על פעולות הישרדות מצד אחד ומצד שני הסתכנות יומיומית בלתי פוסקת, שני דברים שנראים כמעין הפכים, אבל התשלבו בחייה של סלמה בצורה טבעית, יש גם מבט רחב יותר על פעילותה של מחתרת פחות מוכרת מהפרטיזנים או הרזיסטנס, ותיאור בגוף ראשון של מחנות הריכוז והעבודה הנוראיים. בכך מצטרף ספר זה לספרי עדות רבים ותורם את תרומתו לזיכרון השואה דרך עיניים צעירות של מי שהייתה שם.

שמי הוא סלמה
סלמה ואן דה פר
מאנגלית: אסף כהן
הוצאת מטר 2022


מגב הספר
סלמה ואן דה פֶּר היתה יהודייה הולנדית בת 17 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בשנת 1941 נהפכה העובדה הפשוטה הזאת לעניין של חיים ומוות. אביה נתפס ונשלח למחנה עבודה, אמה ואחותה הסתתרו – עד שנבגדו ביוני 1943 ונשלחו לאושוויץ. פעמים רבות חמקה סלמה, כמעט באורח נס, מליפול בידי הנאצים. לבסוף, בצעד של התרסה והתקוממות, הצטרפה לתנועת ההתנגדות ההולנדית תחת השם הבדוי מרגרטה ואן דר קאוט. במשך שנתיים סיכנה "מרגה" את כל מה שהיה לה. היא צבעה את שערה לבלונד, נעזרה בתעודת זהות מזויפת כדי להתחזות לבת הגזע הארי ונסעה בכל רחבי הולנד כדי להבריח עלונים, להעביר מידע, להציע תמיכה ועידוד ולהפיץ את רוח ההתנגדות, או במילותיה, כפי שהסבירה לאחר מכן, "עשתה את מה שהיה צריך לעשות." ביולי 1944 אזל מזלה והיא נתפסה ונשלחה למחנה הריכוז לנשים "ראוונסבריק", שם שרדה בעזרת זהותה הבדויה. רק לאחר סיום המלחמה היא יכלה להחזיר את זהותה והעזה לומר שוב: שמי הוא סלמה.

גירסת הדפסה