הגיע לעבודה עובד חדש, כלב. מה פתאום במקום העבודה מסתובב כלב? אנו רגילים לכלבי הנחייה לעיוורים, אבל לא זה המקרה. מדובר בכלב טיפולי המסייע בהתמודדות עם טראומה, אני לא יודע בדיוק איך, אבל בעקבות הכלב, הגיע גם סיפור, אישי ומרגש של בעלי הכלב , על התמודדויות עם טראומות של הלם קרב, משהו שלא הייתי יודע אליו לולא נחשפתי לכך באקראי. חשיפה של סיפור אישי כל כך דורשת הרבה אומץ וכך גם בספר שלפנינו.

בספר "ההוא שם בחוץ", עמרי גינזבורג כותב על עצמו בצורה חשופה בגוף ראשון. לא תמצאו פסקה שכל קשר בין האירועים המתוארים לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. ההפך הוא הנכון. במלחמת לבנון הבנייה הוא שירת כקצין שריון וכתב בזמן אמת במחברות מה שעבר עליו. סוג של יומן. אולם הוא לא חזר ליומן הזה במשך שנים ארוכות. רק אחרי זמן מה מהמלחמה גינזבורג הבין שהוא למעשה חווה טראומה. תמיד מחפשים אירוע מדויק שגרם לטראומה ויש אירוע קשה שהוא לוקח עליו את האשמה, אבל גם לעמרי (הדמות) וגם לקורא מתברר שלא רק שזו לא בדיוק הסיבה, אלא אולי שקשה למצוא את הסיבה, שהיא בעצם מכלול הדברים.

הספר פותח בעמרי המתכנן מסע בטנדר ששיפץ, פרויקט שעבד עליו שנים, מצפון הארץ לדרומה והפחדים מתוארים מיד. אובססיביות למצב הטנדר: בדיקה של כל בורג, תדלוק ושימון ומלאי של דלק ושל אוכל ועוד מאות קילוגרמים של ציוד שמתאימים יותר למסע בקמצ'טקה ולא בישראל בה המרחק לפאוור-סנטר הקרוב ביותר אינו עולה על כמה עשרות קילומטרים וגם חששות כבדים מלינה בשטח ומאות אחד שתמיד נמצא שם בחוץ, ורק מחכה להזדמנות להזיק. בתחנות עצירה מסוימת נפתחות המחברות, אולם לא אלו של המלחמה, אלא אלו שלאחריה, של ההכרה בטראומה, של הניסיונות להדחיק אותה, להעלים אותה ואז לטפל בה, של תהליך הטיפול מול פסיכולוג, של הבירוקרטיה בוועדות של משרד הביטחון וגם את העלבון האישי ואפילו הבושה על כך שהוא כקצין קרבי, בעתם מנסה להשתמט ממילואים, והדיסוננס הפנימי שהטראומה עושה לו וממשיכה את השפעתה ההרסנית. קשה לו לפתח קריירה למרות שהוא בענף ההייטק בתקופת פריחה שלו, קשה לו לפתח מערכות יחסים, אין כמעט עם מי לדבר, ההורים לא מבינים אותו וייתכן שאבא שלו סובל טראומה משל עצמו, אבל הוא מהדור הקודם, הדור שלא דיברו על דברים כאלו, והלחץ מאיים מכל הכיוונים.

כך במשך המסע מהצפון לדרום נפתחות המחברות וככל שאנו יורדים גאוגרפית למטה (דרומה) כך אנו יורדים יותר למעמקי הנפש. רק בסוף הספר, נפתח פרק המלחמה עצמה. אין כאן ניסיון לבנות מתח, מי שרוצה יכול לקרוא את הפרק הזה בהתחלה. התיאורים קשים וגרפיים למדי, ויש לשמוח שהחברה הישראלית עברה מרחק גודל מתדמית המאצ'ו היוצא לקרב, להבנה שמלחמה אמתית (ושאר טראומות קשות) בשונה מעשרות שעות הקרבות שאנו רואים על המסך, היא אירוע ששורט את הנפש, כל נפש שנמצאת שם, ושמי שחווה אותה לא יכול וגם לא צריך להתמודד עם כך בעצמו, בוודאי לא מתוך בושה כלשהי.

מה כן צריך לעשות? שאלה טובה שאני לא ממש יודע לענות עליה, אבל העלאת הנושא למודעות, שתעורר יותר אמפתיה (ופחות רחמים), היא בוודאי דבר חשוב. אלו יכולים להיות הבנים, האחים וההורים שלנו. וכמובן גם הבנות והאחיות והאמהות שלנו. עמיתים ועמיתות לעבודה ואנשים שנמצאים על ידינו ביום יום בלי שבכלל יהיה לנו מושג ממשהו. וכך גינזבורג שבסוף ספרו כותב, שהכתיבה עוזרת לו לפחד פחות, או לפחות לקוות שהוא יפחד פחות, יכול גם לעזור לכולנו להיות חלק מחברה טובה יותר.

ההוא שם בחוץ
עמרי גינזבורג 2023
מגב הספר
כשהסתיימה מלחמת לבנון השנייה והטנק האחרון בפלוגה של עמרי גינזבורג חצה את הגדר בחזרה לשטח ישראל, הוא חש הקלה עצומה על כך שיצא משם ללא פגע. אז עוד לא הבין שמלחמה נוספת עומדת להתחיל – המלחמה בפוסט טראומה.

ההוא שם בחוץ הוא יומן מסע מרגש וחושפני המתאר את התמודדות המחבר בעשור שלאחר המלחמה: הלילות המסויטים, חדרי הוועדות הרפואיות במשרד הביטחון, הטיפול הפסיכולוגי והפחד התמידי מפני המלחמה שעלולה לפרוץ בכל יום.

את המסע הנפשי מלווה מסע פיזי מגבול לבנון עד אילת בטנדר הישן ששיפץ בעצמו. בכל אותו הזמן, בתוך שקית כתומה מאחורי מושב הנהג או במעמקי הארון, ממתינות המחברות שכתב מיד בתום המלחמה: יומן קרבות מפורט שבמשך יותר מעשור הוא לא העז לקרוא בו.