האמת היא שאין לי הרבה מה לכתוב על הספר המקסים הזה. הוא דומה מאד באופיו לספרה הקודם של ינסן שסקרתי ואהבתי – "לנסוע עם מטען קל", רק שכאן כל פרק, שהוא בעצם סיפורון קצרצר הוא חלק מסיפור גדול יותר, המציג שתי דמויות של חברות, לא צעירות, אחת סופרת, ינסן עצמה, והשנייה מאיירת, שגם היא מבוססת על חברה אמיתית. ואם הספר הקודם עסק בנסיעות, הרי שכאן העיסוק הוא בחברות, באהבה, ובחיים עצמם לעיתים דרך אפיזודות רבות משמעות ולעיתים דרך אזוטריה.

ובכל זאת אכתוב מעט דווקא על פרק אחד המתאר את מצלמת הוידאו והשימוש בה. הצילום, ובוודאי הקולנועי הוא אומנות שונה לחלוטין מהקריאה, וגם מהרישום בהיותו מנציח אצף מציאות שקרה, ולא רגע בודד, אולם יותר מכך, מודגש בסיפור כי ההתעסקות בצילום עצמו מחמיצה את הרגע אותו מצלמים. דבר זה היה נכון בעבר עם סרטי 8 ממ ונכון גם כיום בדור הסלפי. כמה פעמים רואים במופע שכל הקהל מצלם בסמארטפון במקום פשוט להנות?

על בשרי חוויתי דילמה זו בליקוי החמה המלא בו צפיתי. הופעה לוקחת כמה שעות ואפשר בהחלט לצלם במהלכה, אבל מה עושים בליקוי מלא של 140 שניות בלבד? באמת כל שנייה חשובה. ההחלטה הייתה לחוות את הליקוי ולמעט מאד בצילומים ואכן יש לי מעט מאד תמונות, אולם המוח, המצלמה המשוכללת ביותר, קלטה הכל וגם זוכרת מצויין.

וכך בקובץ קצר זה יימצאו עוד סיפורים רבים, חלקים ברורים ומפורשים חלקם מרומזים, אולם כפי שכתבתי אני, רואים אתם כי סיפור אחד מסוים מצא דרכו לליבי יותר מהאחרים ויש לי בסיס להניח כי כל אחד ואחת ימצאו משהו מהם עצמם באחד מסיפורונים אלו.

משחק הוגן
טובה ינסן
משוודית: דנה כספי
הוצאת קרן
מגב הספר
המוטו של טובה ינסון, "לאהוב ולאהוב", עומד במרכז ספרה משחק הוגן, שראה אור ב-1989. ספק רומן ספק קובץ סיפורים, משחק הוגן מגיש לקורא מבחר תיאורים מחייהן של האמנית יונה והסופרת מארי: שגרת היומיום שלהן בסטודיו, בצפייה בסרטי וידאו, במסעותיהן בעולם, ועל האי הקטן שלהן בארכיפלג, שאת פני הים השלווים סביבו מנקבים לעיתים פגזים.

לצד ערכו הספרותי המובהק של משחק הוגן ינסון חושפת בו לא מעט מחייה האמיתיים עם האמנית טוּליקי פִּיאֶטילֶה ומחוויותיה כסופרת בעלת שם עולמי. ברומן זה, האחרון שלה, היא מתארת באופן מושלם אהבה ואמנות כעיסוקים אמביוולנטיים, אך כאלה שדבר לא יוכל להשחיתם.

גירסת הדפסה