הקדמה והקושי בלימוד התנ"ך

לומד התנ"ך מתוך גישה אמונית בימינו, נאלץ להתמודד, בין היתר, עם טענות ביקורת המקרא. "ביקרות המקרא" טומנת בחובה שלל טענות שונות אולם עיקרן, בהפשטה, הוא שהתורה (וגם הנביאים והכתובים, אך שם הדברים חריפים פחות) אינם יצירה אחת מאוחדת אלא אוסף כתבים שחוברו בזמנים ומקומות שונים ונאגדו יחד זה לצד זה. רבים מהציבור האורתודוכסי מתעלמים כליל מטענות אלו, אולם הן תפסו להן אחיזה ניכרת.

לפני זמן מה כתבתי מאמר העוסק בשני סיפורי הבריאה בספר בראשית, ובו טענתי שאלו אינם שני תיאורים של בריאה אחת, אלא למעשה שני עולמות שונים שנבראו תוך הסבר, מה היה חוסר בעולם של בראשית א' שהצריך בריאת עולם נוספת. העליתי את תקציר המאמר לכמה קבוצות פייסבוק העסוקות בנושא, ובאחת מהן, שכנראה לא עמדתי על טיבה, התקבלו אך ורק תגובות פבלוביות על כך שמדובר בשני מקורות שונים, שלא יודעים כלום אחד על השני ולכן כל העיסוק בנושא מיותר ונואל. התרשמותי מהמעירים הייתה שהם לא ממש מכירים את ביקורת המקרא (וגם לא את המקרא) אלא בעיקר מצטטים את עיקריה כצפצוף הזרזיר. לאלו אין הרבה מה לענות, אבל מה תענה לעצמך? ישנן שיטות ודרכים להתמודד עם טענות אלו ומתוכן נציין רק את שיטת הבחינות של הרב ברויאר, או שיטתו של הרב אמנון בזק המפורטת בספרו "עד היום הזה". חיזוק משמעותי ומקורי להתמודדותו של הקורא אפשר למצוא בספר המונח לפנינו מאת הרב פרופ' יהושע ברמן. ספר זה מסכם פרסומים אקדמאיים שלו, שיצאו לאור בצורה נגישה יותר לקהל הרחב, ותורגמו כעת לעברית.

ביקורת על הביקורת

חציו הראשון של הספר, מוקדש לביקורת כנגד ביקורת המקרא. עניין שפחות מפורש בספר, לפחות בחלקו הראשון, הוא שפעמים רבות ביקורת המקרא הגיעה לא מתוך רצון לחקור או להגיע לאמת כלשהי בנוגע לכתבי הקודש אלא בכוונת מכוון לפגיעה באמינותם, גם כלפי הכנסייה הנוצרית, אולם בהמשך, ובעיקר במאה ה-18 בעיקר כלפי אמונה היהודית ותוך סיבות אנטישמיות מובהקות. הדיון בנושא לא מוצה כי הספר אינו עוסק בהיסטוריה של ביקורת המקרא, אלא בטענותיה ויש מספיק מה לענות, גם בלי כניסה למניעים.

הספר מרוכז מאד ומצליח במספר עמודים מצומצם להביא טיעונים ודוגמאות רבים ובביקורת זו נוכל לעמוד רק על מעטים מהם. חלק נכבד מגישתו מתבסס על טענת האנכרוניזם ועל כך שאנו מנסים לקרוא את התנ"ך בעיניים של ימינו, ומתעלמים מקריאתו בתקופתו, קריאה שבה חלק מהבעיות, כדוגמת הדיוק ההיסטורי, כלל לא יעלו. דיוק כזה לא היה נצרך באותה תקופה ולא היה חלק מכתיבה היסטורית שפעמים רבות נכתבה הרחק במקום ובזמן מהאירועים, ועל בסיס עדויות שמיעה מכלי שני ומעלה. כך גם למשל ההגזמות במספרים, דבר שהיה מקובל בספרות אותם ימים.

המבול – האם חלקי פסוקים ושברי סיפורים יצרו מבנה מושלם?

טענה נוספת כלפי ההפרדה למקורות היא, כי גם חלקים שהם "בבירור" מקור אחר, כמו ספר דברים, מפנים ללא הרף למקורות האחרים, מקורות שהם לא אמורים להכיר, ואפילו אם כן, לא להתייחס אליהם. אין היגיון וסיבה שמי שכתב דברים שאמורים להיות חדשים, ומנקודת מבט אחרת, יצטט ויפנה למקומות הקודמים אותם הוא בא להחליף.  יתרה מכך, כנגד הגישה שאומרת כי המקורות נתפרו בצורה גסה והועמדו זה לצד זה עקב נסיבות של גלות וחוסר זמן וכו' מנתח ברמן את סיפור המבול. בסיפור זה ביקורת המקרא עושה מאמצים מרובים להפרדת הסיפור למקורותיו השונים, אולם יש בכך דעות רבות ושונות וההפרדה היא לעתים ברמה של שני חלקי פסוק. בהצמדת שני סיפורים אין היגיון לבחור חצי פסוק מכל מקור ולשלבם ביחד. יתרה מכך, ברמן מראה (כדוגמה שהראו גם אחרים) כי סיפור המבול הוא במבנה ספרותי מדויק, מבנה שאינו יכול להיווצר מהלחמה גסה כלשהי של מקורות שלא אמור להיות ביניהם כל קשר.

מקורה הקודם של שירת הים

טענה אחרת הנשללת היא שהאירועים נכתבו מאות שנים מהזמן שהם קרו. טענה זו נבחנת בשירת הים, בה מוצא ברמן דמיון רב לשירת ניצחון מצרית קדומה, שירת קדש של רעמסס. טענתו היא כי שירת הים מבוססת על טקסט שירת קדש (טקסט שגם לו יש מספר גרסאות). שימוש זה מראה שני דברים חשובים. הראשון הוא אישוש לעובדת היותם של בני ישראל עבדים במצרים, נתון שאין לו ממצא במחקר, וביציאתם ביססו את שירתם על שירת הניצחון של משעבדיהם שכעת הובסו, והטענה השנייה היא שלא ייתכן שהשירה נכתבה מאות שנים לאחר האירוע כאשר שירת קדש כבר נשכחה ונעלמה, איש לא ידע עליה וגם איש לא היה מבין את הזיקה של שירת הים אליה. טענה זו צריכה להיבחן כי כולנו למדנו את שירת הים בלי לדעת כלל על שירת קדש ואכן הרב ברמן תולה גילוי זה גם במזל ובהתקדמות הדורות. רוב הידע על התקופה אבד מזמן. מקדשים נהרסו, ספרים נשרפו וידיעותינו הם מעט מזעיר, אולם לעתים משתמרים ארכיונים ובהם אוצרות ידע. גורם אחד של מזל הוא הגילוי שלהם. גורם שני של מזל הוא היכולת לפענח אותם. וכך ברמן מבסס חלק מדבריו על מחקריו של פרופסור אמנון אלטמן שהביאו לידיעתו חומרים מארכיוני החיתים. אמנם לא בכל תחום נשמרים המקורות ואפשר לעשות בהם שימוש, אבל אפשר בהחלט לתלות פערים באי ידיעתינו את אורחות התקופה ולקוות שבעתיד נדע יותר.

הייתי יכול להביא עוד דוגמאות מאלפות ומרתקות ממחקרו של ברמן, מחקר הפותר בעיות רבות הקשורות לביקורת המקרא שאת רובה הוא מציג במערומיה. הנני להבטיח לקוראים שעוד שפע רב של חומר מרתק מצוי בספר, וכעת אעבור לדון בחלקו השני של הספר, שהוא החלק החתרני ובעל התעוזה הגדולה.

האם התורה מן השמיים?

חלקו השני של הספר נצרך, כי בעוד שיטתו של ברמן מפנה את שדה המוקשים של ביקורת המקרא, היא מניחה במקומו פצצת אטום, כמעט בלתי ניתנת לניטרול וכל שנותר הוא להתהלך סביבה על קצות האצבעות. החלק הראשון בספר דוחה את ביקורת המקרא, אך מעלה בצורה בולטת שאת התורה כתבו אנשים. הרי הקב"ה אינו צריך לבסס את דבריו על שירת קדש כלשהי ועל ענייני מזל, אם ארכיוני החיתים ישתמרו במשך 3200 שנה יתגלו יפוענחו ויגיעו לידיו של ברמן שיחשוף בפנינו את הקשר. אם מדמים חלק מכתבי התורה לצרות כתיבה הנפוצה בזמן ובמרחב, כתיבה שהתבצעה על ידי אנשים, הרי שגם התורה נכתבה על ידי אנשים. לפי הבנתי למשל, את שירת הים אמר (וכתב) משה רבנו, זה נאמר בפירוש בתורה, ולמשה רבנו היה הרקע המתאים מכל בני ישראל שכן הוא היחידי שגדל בארמון והכיר היטב את שירת קדש, אולם אלו דברים שהוא כתב מדעתו. דברים אלו הנכתבים בידי רב אורתודוקסי וירא שמיים, הם אכן דברים נדירים, אולם כפי הכתוב בגב הספר הם נאמרים ביושרה אינטלקטואלית ורוחנית נדירה.

חלקו השני של הספר מוקדש כולו להתמודדות עם סוגיה זו. הפרק השביעי בספר – "אך האם היא מן השמיים?" המשמש כפרק מעבר בין חלקיו, הוא סיכום של ספר קודם של ברמן (נבראו שווים, 2013 ידיעות ספרים, תרגום צור ארליך) ולא נכתב במיוחד לספר זה ומטרתו בעיקר להראות כי התורה כל כך חריגה בנוף של אותם הימים, שאין אפשרות שהמקור שלה הוא מקור אנושי. מתוכנה, המבטיח חופש חירות ושיוויון לכלל בני האדם, הפרדת המלוכה והכהונה, דחיקת הכהונה מהעושר ומהנחלה והסתמכותם על יתר העם, נשללת האפשרות שנכתבה על ידי מלכים או כהנים. כאן מגיעה נקודת האמונה, נקודה שאין אפשרות במדע להוכיחה ממילא, כי מקור התורה הוא שמיימי, אולם הבאתה לפנינו מערבת עשייה אנושית.

העיקרון השמיני של הרמב"ם

אולם גם בהישאר אמונה תמימה זו, עדיין הדברים שנאמרו קודם לכן, יסתרו את העיקרון השמיני בי"ג העיקרים של הרמב"ם, שכל התורה כולה על כלל פסוקיה נמסרו בידי האל למשה רבנו שלא כתב דבר מדעתו. עיקריו של הרמב"ם התפשטו ואף התקבלו, ולכן משימתו של ברמן ליישוב דבריו עם עיקרון אמונה זו קשה והוא צועד בה צעד אחר צעד. גם כאן נוכל להביא רק מעט מזעיר מהדברים. הצעד הראשון הוא ברור למדי, והוא הבאת הגמרא בבא בתרא ובה דעה שאת שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, שנכתבו לאחר מות משה כתב יהושע. יש כמובן גם דעה שמשה כתבם בדמע מתוך נבואה, אולם הכרעה אין, כך שאפשר בהחלט להקשות על הרמב"ם. ברמן עושה הבחנה בין "תורה" ל "התורה", כלומר בין הטקסט עצמו של חמשת חומשי תורה שיש לנו היום, לבין התורה כמכלול של תורה שבכתב ובעל פה. הפרדה זו פותחת סדק צר כקוף המחט לאפשרות אמונה כי בעוד ה-"תורה" עצמה ממקור אלוקי, הקיבוע שלה בטקסט נעשה על ידי בן אנוש. לאחר מכן מביא ברמן עוד דעות של פרשנים מימי הביניים על פסוקים שנכתבו לאחר זמן ובעיקר את הפסוקים אותם מציין האבן עזרא תוך קריאתם בשום המסתורי "סוד". מתוך ניסיון נוסף להחליש מעט את תוקף דברי הרמב"ם מוצגים מספר הבדלים בין הנוסח המובא בהקדמה לפרק חלק מתוך פירוש המשנה לנוסחים מאוחרים יותר, הנחשבים מחייבים יותר, בספר המצוות ובמשנה תורה, ולאחר מכן גם התייחסויות מאוחרות יותר לעיקרי הרמב"ם.

בחלק זה של הספר, יש אזכור לסיבותיה של ביקורת המקרא, אולם לא בזאת המוכרת לנו אלא של תיאולוג מוסלמי, שונא יהודים ונוצרים מובהק, אבן חזם אל אנדלוסי. כתיבתו רווית שנאה ליהודים באופן כללי ואולי כמעין המן מודרני מקורה בקנאה גדולה ברבי שמואל הנגיד שקיבל משרה רמה בחצר המלכות בגרנדה. בכל אופן, אם עד אליו האיסלם התייחס לתנ"ך ולספרי הבשורה כספרי קודש וכדבר האל, אולם בכזה שבוצעו בו שינויים המעמעמים אזכורים קדומים התומכים באיסלם, אבן חזם כותב כי ספרים אלו הם כתיבה של "כסיל הלוקה בפיגור שכלי, בור שאינו מבין וכתיבתו חסרת מחשבה" (עמ' 214). מתוצאותיו של כתב שטנה זה אנו סובלים עד היום וטענתו של ברמן, ולשיטתו גם אצל אחרים, היא כי העיקר השמיני של הרמב"ם נוסח בעצמו בתקיפות וחריפות מרובה, דווקא כמענה לטענותיו של אבן חזם.

זמננו תם ונסכם כי ספרו של ברמן גדוש ומלא במחשבה ובגילויים מקוריים. גילויו אלו דוחים את טענות ביקורת המקרא בצורה שקשה להבין מדוע תחום זה בכלל ממשיך להתקיים, אולם עבור האדם המאמין השמחה מוקדמת מדי כי מדחיית הביקורות עולות שאלות אפילו קשות יותר, שאלות איתן מנסה ברמן להתמודד באומץ רב ומתוך ידיעה שמחשבות כאלו נחשבות, בחוגים מסוימים, לכפירה. הספר מרחיב דעת, ומרתק את הקורא וכמובן מטבע הדברים מאתגר או אף מכעיס אותו ונסיים סקירה זו בדרך בה ברמן מסיים את ספרו: "אנו מאמצים  אל ליבנו בשלווה את התורה כפי שהיא עתה בידינו, ובטוחים כי זה הנוסח אשר חפץ ה'  כי נקדשו, ואין בלתו".

גירסה מקוצרת מעט של ביקורת זו התפרסמה במוסף שבת של פרשת "חיי שרה" בעיתון מקור ראשון.

אני מאמין
יהושע ברמן
מנאגלית: רות ליטאי יעקבי
מגיד 2022
דפי דוגמה מהספר

מגב הספר
זה למעלה ממאתיים שנה מעמיד החקר האקדמי של המקרא את היהודי המאמין בפני השאלות המאתגרות ביותר:
האם סיפורי התנ"ך מדויקים מבחינה היסטורית? האם יציאת מצרים אכן התרחשה? מדוע התורה מביאה גרסאות שונות של מצוותיה וסיפוריה? מה הן ההצדקות לאמונה שהתורה היא מן השמיים? האם יהודי המבקש יושר אינטלקטואלי יכול לשמור על נאמנות לכל י"ג עיקרי האמונה?

בחיבור פורץ דרך זה, הרב פרופ' יהושע ברמן, חוקר בעל שם עולמי, סופר ומרצה, בוחן במבט רענן וביקורתי את השאלות הללו. בהשתמשו בבקיאותו בנושאי המזרח התיכון הקדום ובמקורות חז"ל, הוא מעז להגדיר מחדש את המונחים הנתונים לדיון. אני מאמין הוא ספר חלוצי המציע ליהודי המאמין גישה המיוסדת על אדני המסורת ועל ידע אקדמי, מתוך יושרה אינטלקטואלית ורוחנית.