ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

כמבקר ספרים, שאינו רק חובב קריאה נלהב, השאלה הראשונה שאני נדרש לה במקרה של הוצאה מחודשת של ספר מהעבר היא האם היא מוצדקת. שאלה זו אינה תלויה בהכרח בדעתי על הספר עצמו וזו הבחנה שחשוב לעשות אותה. דעתי בספר שלפנינו היא שההחלטה מוצדקת לחלוטין. היצירה הנפלאה הזו רלוונטית כיום אולי אפילו יותר מאשר כשנכתבה. קחו רק את שם היצירה. בוקר של שוטים. כולנו יודעים איזה בוקר. כולנו שוטים. אבל מה הקשר בין יצירה משנת 1992 לאסון שפקד אותנו? החיבור הזה הוא דמיוני בלבד, צירוף מקרים שתמיד יהיו כמותו תגידו. ייתכן, עוד נחזור לזה. ואולי גם כאשר הספר יצא היינו כולנו שוטים ואפילו לא מסוגלים לזכור למה? משל התבואה המשוגעת של הרב נחמן טוען טענה דומה ואילו עוזאי, גיבורו המוגבל שכלית (מפגר, דביל, מונגולואיד, אוטיסט, ועוד שמות גנאי רבים שהוא "זוכה להם" ומפורטים בהרחבה במהלך הספר), יודע בוודאות שהוא מוגבל ומודע בהחלט למגבלותיו. בכך עוזאי כבר יותר חכם מאיתנו ובעל ראייה נכונה ומפוקחת יותר של המציאות. עוזאי הוא בנה הבכור של משפחה מושבניקית שנשאר עם מנטליות של ילד בן שמונה. יש לו ראיית עולם משלו, הבנה משלו, ואפילו שפה משלו ואני יכול רק לרחם על מי שהיה צריך לעשות הגהות לספר הזה בו בן נר יצר לעוזאי שפה משובשת לגמרי אך…

פעם אחת יהודי אחד קצת מוזר עם רעיונות משונים, הגיע למקום כלשהו, חטף ג'ננה והפך כמה שולחנות. משם הכל היסטוריה. פרופסור איל רגב מציג לנו בספרו את הגרסה שלו להשתלשלות האירועים, מהרגעים המכריעים שישוע הגיע לירושלים, הפך את השולחנות בבית המקדש בהם עסקו בעיקר במהרת כספים במה שעיניו היה מעין חילול הקודש, שבמקום הקדוש מתעדים כל כך בכסף (למרות שהסיבות לכך ברורות ומופיעות גם בתלמוד וגם בספר עצמו) הוצא להורג ולמרות שלכאורה הסיפור היה צריך להסתיים שם, אנשים עם רעיונות מוזרים בירושלים היו לא מעט, נוצרה מכך דת חדשה והדבר המוזר ביותר, הוא שזו דת שהקימו אותה יהודים, אולם מה שאפשר לה להתפתח היה צירוף של לא יהודים לתוכה. הספר עצמו מפרט ומרחיב בכל הנושאים האלו, בישו האיש ובתלמידיו המעטים למדי, ובעיקר באמונה החזקה שהוא קם לתחייה, האמונה ששינתה את הכל ואפשרה את המשך התנועה והפיכתה האיטית לדת חדשה. יש הרבה יותר מידע על המשך קורות הנצרות כאשר היא התפשטה מעט מירושלים לכל הכיוונים, אבל השנים הראשונות, עלומות למדי. ספרי הבשורות בעוון-גיליון נכתבו הרבה לאחריהם ועל ידי אנשים שלא פגשו את ישוע מעולם, הם אינם בהכרח אמינים היסטורית ולא מכסים את הפער. יש בתלמוד התייחסות לישו אבל היא מאוחרת מאד וכולה בעל אופי אגדתי בלבד ולחלוטין לא היסטורי. גם ההיסטוריונים…

רק בפרק האחרון של הספר, לאסקומב חושפת, שגם היא עצמה עמדה על סף פירוש הנישואין שלה, ובעזרת ייעוץ הצליחה עם בלעה לחזור למסלול. מוסד הנישואין הוא מצד אחד מוסד וותיק מאד ומצליח מאד, לא מזמן היה ט"ו באב והצעות נישואין גרנדיוזיות הן כבר חלק בלתי נפרד מכל המהלך, ומצד שני הוא מוסד שקוראים עליו תיגר, כמוסד מיושן, פטריארכלי, מדכא וכך הלאה. בניגוד לורדה רזיאל ז'קונט ועצתה הקבועה "תזרקי אותו" (ככה לפחות התקבע בציבור אולם רזיאל ז'קונט טוענת שממש לא כך), לאסקומב נוטה יותר לתמוך בשימור הקשר כפי שהיא כותבת בהקדמה: "אם אתם עומדים בחנות ספרים וקוראים את העמוד הזה, או רואים תצוגה מקדימה באינטרנט, ואתם רק רוצים להבין בארבע וחמש השניות הבאות אם לעזוב את בן או בת הזוג או לא, זה מה שיש לי לומר לכם: ככל הנראה לא. לפחות, עדיין לא. הרעיון שמערכת יחסים ארוכה שווה משהו כשלעצמה קיבל קצת מכות לאחרונה. בין השאר, כי קביעוּת כרגע לא באופנה. אנחנו בקטע של שיבוש. דברים שקיימים מזמן כבר לא מקבלים כבוד רק משום ששרדו. אבל יש יוצאי דופן: קתדרלות יפהפיות, יערות עתיקים, בגדי וינטג'. יש דברים ששווה לתקן, ואפילו עדיף לתחזק. מערכת היחסים שבה אתם נמצאים היא אולי אחד מהם". גם בספר מודגש ונעיר זאת גם כאן, שכאשר יש…

ספרו החדש של שי אספריל (את השופט אהבתי, את אילו נולד איטלקי פחות) הוא ספר שאם הייתי צריך להגדיר אותו במילה אחת הייתי אומר מעצבן. השימוש במילה זו הפעם אינו בהקשר שלילי ולשמחתי יש לי הרבה מילים לפרט, מה מעצבן, ולמה זה רק הופך את הספר לטוב יותר וכל זאת בלי לפרט יותר ממה שכתוב בגב הספר.מפלס העצבנות עולה כאשר כבר בפתיחה שירלי, גיבורת הספר, מוצגת כנואפת סדרתית בבעלה. בכוונה אני משתמש במילה המעט ארכאית הזו שגם מופיעה כאיסור בעשרת הדברות, שבערך על כולן שירלי עוברת במהלך הספר. היא הולכת בדרכו של אביה הדון ז'ואן, ועל אימה המסכנה שספגה בשקט את כל ההשפלות היא כלל לא חושבת ומרחמת. שירלי מתגלה גם כמעט אובססיבית בכל הקשור למין, וגם מקצועה כיועצת אסטרטגית הוא בסך הכל תואר למקצוע שמשמעותו "נשקר כמה שצריך, מתי שצריך למי שצריך". בעלה מבחינתה הוא עציץ, ואמנם היא אוהבת את הילדים, אבל גם הם בעיניה כלי לשרת את מטרותיה. אין שם זוג מתפקד ואין שם משפחה מתפקדת. גם אסף הוא גיבור מעצבן, בגלל החידלון שלו. בחור מוכשר מאד, חכם מאד, פסיכומטרי בשמיים, רפואה, משפטים מה שרוצים, גם פסיכולוגיה קלינית זה מכובד, אבל לא אם מוותרים על ההתמחות ובכלל לא עושים כלום עם החיים, רק מעבירים אותם מיום ליום, וגם…

חברות קשישים שבמקום להסתגר להם בבית אבות עושה דברים משוגעים, אינה בדיוק נושא חדש, אבל ספרה של פולי, ללא שום יומרות כלשהן מצליח לקיים את ההבטחה על הכריכה. אמנם לא צחקתי בקול רם אבל הספר בהחלט מספק הקלה מצרות היום יום ומצאתי אותו חביב ומשעשע מאד. לדפני נמאס להיות בבית שלה. שנים היא לא יצאה ממנו, לא דיברה עם אנשים ובאופן כללי נעלמה מהרדאר. מה הסיפור המדוייק נבין בהמשך, אבל ברור לנו שלדפני יש פרק כלשהו שהיא הייתה מעדיפה שיישאר חתום ונעול בעבר. אבל העלילה צריכה לזוז ודפני עונה למודעה שפרסמה לידידה, שלאחר חיים של שנים עם בעל מעיק ומדכא מנסה למצוא לעצמה עבודה. המרחק בין הדמיון שלה לתפקודה כמנהלת מועדון קשישים ובין הדינמיקה בחבורה המשונה שהגיעה למפגש הראשון, עצום, ובכל זאת זו העבודה שלה והיא ממשיכה אותה. במבנה מועדון הקשישים יש גם מועדון לילדים ושם נפגוש את זיגי ומי שחשבנו שהיא אחותו, קיילי התינוקות, אבל מתברר שזיגי הוא בכלל האבא, אפילו שהוא עוד בתיכון. איכשהו דפני מסכימה לשמור פה ושם על התינוקת ובכך מחברת את הקשישים לילדים. ארט הוא שחקן בתפקידים סוג ד', אבל גם להם אין כבר הצעות וויליאים היה פעם צלם פפראצ'י. רובי אוהבת לסרוג. החבורה עוד לא מספיקה להתגבש וכבר נופלות עליהם צרות. ליטרלי חלק מהתקרה…

ספרה החדש של אולה טוקרצ'וק הוא חידתי ומיסתורי. המסתורין מתחיל עוד משם הספר. הייתי צריך לחפש ברשת מהן האמפוזות, ומידע בעברית כמעט ואין. אלו הן ישויות משולי המיתולוגיה היוונית, שהוזכרו במעט יצירות בלבד והתיאור שלהן מעורפל. מעין ישנות משנות צורה, לרוב נשיות, על רגל אחת ומפעם לפעם יש להן מנהג לבתר גברים צעירים. לאור כל זאת כותרת המשנה של הספר המזכירה סיפור אימה, כבר מובנת יותר. טוקרצ'וק כותבת על גבר צעיר, עם השם הבלתי נסבל עבור הקורא הישראלי – מייצ'יסלב וויניץ', המגיע לבית מרפא לחולי שחפת בראשית המאה העשרים. מאחר ואין מקום בבית המרפא הוא מתאכסן בפונדק סמוך המארח עוד כמה חולים, כולם גברים, לכולם יש סודות והמקום היפה והשליו השרוי בטבע, טומן בחובו גם סכנות. האמפוזות עצמן נוכחות מהפתיחה. הן המספרות יודעות הכל, אבל בהחלט לא אמינות. טוקרצ'וק כתבה את ספרה כסיפור מחדש של "הר הקסמים", אבל מטרותיה שונות לחלוטין. ספרה קצר בהרבה וממוקד בהרבה, והנושא שמעסיק אותה הוא תפסיות גבריות על מקומן של נשים בעולם לאורך הדורות. בספר, נשים בקושי נוכחות, ובוודאי שלא נשמעות. אחת מהן נמצאת מתה מיד בתחילת הסיפור. התאבדות. או שלא? גם בבית הקברות הסמוך יש תופעה מוזרה ומטרידה. כמו בהר הקסמים, גיבורי הספר, מנהלים שיחות על נושאים ברומו של עולם. וויניץ' ינסה להקשיב וללמוד,…

ספרו החדש של ג'יימס מקברייד, לוקח אותנו לחצר האחורית של ארצות הברית בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. מקברייד עושה שימוש במוצאו המיוחד, בן לכומר אפרו-אמריקאי ואם יהודיה שהתנצרה ומשתמש בכל האלמנטים האלו בעלילה המתרחשת בעיירה פוטסטאון ובעיקר בשכונה המוזנחת ביותר שלה, צי'קן היל, בה חיים יהודים, שחורים, מהגרים בקבוצות שונות ומובחנות עם יחסי גומלין מורכבים.  העלילה נפתחת בשנות השבעים כאשר בבאר נטושה מתגלה שלד מלפני עשרות שנים ועליו קמע מוזר בעברית. הבלשים באים לחקור את היהודי האחרון שנשאר בעיירה, זקן שעבר את ה-80, מתוך ניסיון להבין מה קרה ואף לעצור אותו כחשוד. שמו של אותו יהודי, מלאכי, שנכתב גם במקור באותיות עבריות, כבר מרמז משהו לגבי ההמשך. עשרות שנים אחורה אנו מתוודעים למושי לאדלו, בעל מועדון הופעות מצליח. בן דודו הוא מפיק רציני ובעל אמצעים מהעיר הגדולה ויד ורגל לו בהרבה עניינים. מושי מתחתן עם צ'ונה, בתם של בעלי המכולת בשכונה ששמה הסימבולי הוא "מכולת שמים וארץ".  עיקר העלילה הוא כאשר צ'ונה, עושה מאמצי על להסתרתו של ילד שחור חירש ואילם שהתייתם. מסיבות שלנו קשה להבין הרשויות רוצות לקחת אותו למוסד ידוע לשמצה שכמוהו ככלא. לילד יש קרובים והוא לחלוטין מתפקד, וברור שבימינו לא הייתה לו שום בעייה להשתלב מצויין, אבל אנחנו בשנות השלושים, הילד יתום ושחור, והימצאותו בעיירה…

"קציר הארגמן" הוא קלאסיקת מתח שעיצבה את הז'אנר כולו ומהווה חובת קריאה לחובבי ספרות המתח. איש קשוח מגיע לעיירה מושחתת ועושה שם סדר, בספר שהיווה השראה גם למערכון הספגטי הידוע "בעבור חופן דולרים". שמו של הבלש נשאר עלום, יש לו עשרות זהויות שונות בהן הוא משתמש לפי הצורך והוא עובד בסוכנות קונטיננטל. באותם הימים, ראשית המאה העשרים, הכוונה היא לסוכנות הבילוש פינקרטון, שאמנם הייתה פרטית, אבל הוקמה על ידי ראש השירות החשאי בתקופת לינקולן, ולמעשה נחשבה בצורה מסוימת לסמכות של רשויות החוק. אנשיה יכלו לעשות פחות או יותר מה שהם רוצים. הבלש מגיע לעיירה בדיוק בזמן לגלות שהלקוח שהזמין אותו נרצח, ומסיבה שלא תהיה מובנת לנו לעולם, במקום לעשות סיבוב פרסה ולהיעלם, הוא נכנס לעומק הסבך הבוצי בין כל אנשי העולם התחתון והמשטרה בעיירה שבה שכולם יודעים יותר מדי על כולם, כולם רוצים לסלק את כולם, וכל אחד רוצה לשמור על עצמו. בעיירה זו אין חוקים, והחוק מגיע לאותו מקום שהאקדח שלך מגיע אליו. כמתחייב מהתקופה והסוגה, חוץ מהבלש תהיה את הפאם פאטל, זונת צמרת במקרה הזה, שהאינטרס העיקרי שלה הוא כסף. פחות אהבתי את העיצוב והשימוש בבינה מלאכותית לכריכה, שכן דמותה נראית הרבה יותר מודרנית מתקופת הספר. עוד דברים שלא תמצאו בספר הוא פיתוח רגשי של הדמויות. כפי שכתבתי,…

לפנינו מהדורה בתרגום חדש של חנן אלשטיין ליצירה הקלאסית של היינריך בל משנות השישים. עיקרו של הספר, הוא לילה אחד שמהווה נקודת מפנה בחייו של האנס שניר, מוקיון שהרס לעצמו במו ידיו את הקריירה, ובמשך הלילה יוצר קשר עם משפחות ומכריו ומנסה לבוא בחשבון עם כולם, עד קבלת החלטה שתשנה את חייו. נתחיל בעיסוקו של שניר. למילה ליצן וריאנטים מרובים ולכולם משמעות שונה ודקויות התלויות גם במקום ובשפה: בופון, ארלקינו, פלייצ'י, פיירו ועוד תמונת הכריכה תעזור מעט להבין שיש לנו את טיפוס הליצן העצוב, זה שפניו לבנים אולם עיניו דומעות, ומקריאת הספר נראה ששניר עוסק בעיקר במערכוני פנטומימה מבדרים ואולי גם מעט להטטנות ומה שהכי קרוב לתואר "פיירו". מסע ההרס העצמי מתחיל לאחר ההבנה שאהובתו, מארי, נטשה אותו באופן מוחלט ועומדת להתחתן עם אחד ממכריו. בעיניו הוא ומארי נשואים ומשכך מארי, שנהייתה גם קתולית אדוקה, כלל אינה יכולה לעזוב אותו אבל הוא היחידי שחושב כך. שניר מלא ביקורת על הקתוליות מחד, שכנראה נהייתה פופולרית בגרמניה המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה, ועל משפחתו וחבריו, שהסתדרו היטב אחרי המלחמה תוך כדי שכיחת עברם. נראה ששני צדדי הביקורת זהים, או ניסיון דרך הדת לכפר על פשעי העבר או פשוט להתעלם מהם. בסדרה של שיחות טלפוניות ושיחה אחת פנים אל פנים, הוא מנסה להציף…

"וכן, כמו שאתה אומר, לכולם היה מניע. אולי כולם עשו את זה." "אני חושב שכבר עשו את זה פעם." "אין כמו הקלאסיקות הישנות". "כולם כאן ברכבת חשודים" הוא ספר מחווה נהדר לספרות המתח. משמו, מהרכבת, ואפילו ממפת הקרונות המופיעה בתחילת הספר, ניתן להבין שעיקר המחווה היא לאגתה כריסטי ופוארו אבל גם מקומו של קונן דויל ושרלוק הולמס לא נעדר, וכפי שאומרת דמות נרגנת בסיפור (ולדעתי צודקת בהקשר זה): לא נשכח את אדגר אלן פו. בספר, ארנסט קנינגהם, שספרו הקודם "כולם במשפחה שלי הרגו מישהו", ממואר המתאר חופשה מסויטת עם רוצח סדרתי, יצא לאור וזכה להצלחה כלשהי אם כי לא גדולה במיוחד, מנצל הזמנה לפסטיבל סופרים לאיסוף חומרים לספרו השני שיהיה בדיוני, וגם אולי לקבל ציטוט לכריכת הספר מסופר מפורסם. באופן משונה הפסטיבל מתרחש ברכבת החוצה את אוסטרליה, ורק כמה קרונות הוקצו לפסטיבל, כך שמספר המעורבים, שכולם יהיו חשודים, מצומצם. הספר של בנג'מין סטיבנסון הוא דווקא רב מכר וההתייחסות שלו לעצמו משעשעת למדי, כך שלספר יש גם גוון פרודי על הז'אנר כולו. פתיחת הספר מאששת גוון זה כאשר קנינגהם כותב לעורכת שלו עד כמה הוא מתנגד לכתיבת פרולוג מאולץ בספר שיהיו בו כך וכך ולמעשה כותב את הפרולוג השגרתי, תוך שהוא מגלה לנו פרטים שונים ובעיקר שיהיה רצח, שניים למעשה. מאחר…