אפתח בוידוי כי יש לי כמה הסתייגויות מקניוק ואני חושב הוא מעט מוערך מדי עקב דמותו הססגונית ואהבתו לביטויים חריפים נגד כל מה שלא מוצא חן בעיניו (וזה הרבה דברים) ולא רק בזכות ספריו.
קניוק עבר לא מעט ובכל ספר משהו אחר מתגלה.
פעם זה ההרגשה שבגלל שהוא לחם בתש”ח המדינה שלו ואחרים גונבים לו אותה ופעם זה יחסיו המורכבים עם היהדות בכלל והדתות בפרט דבר המובא בספר כאשר הגיבור מוצג כבן לאם יהודיה ואב נאצי. האם התנצרה א והתאסלמה ואז חזרה להיות יהודיה ובסוף גם התאבדה. בודאי שמטען חורג כזה יקשה לאפיין את הגיבור כדמות נורמלית.

הבעיות שלו (ובילה שלו אני מתייחס לגיבור הסיפור אך גם לקניוק) להזדהות כיהודי (והוא אכן מגדיר את עצמו בכל מיני הגדרות שונות) ברורות מאד בספר. בנוסף, קניוק חוזר כאן למקורותיו כצייר, האומנות הראשונה שלמד עוד טרם היה סופר ועושה ערבוב גדול בין דמותו הוא לבין דמויות אחרות. היה קשה מאד לעקוב ולמצוא רמזים קטנים לכל דבר. אינני בקיא ביצירתו ובודאי פספסתי אנקדוטות. הבקיאים בודאי יגלו קשרים רבים ומרובים. החזרה לאומנות הציור דורשת ידע אומנותי שכן ציורים וציירים רבים מופיעים בספר ולמעשה היה אפשר אפילו לצרף את התמונות שכן כל תמונה מבטאת ומסמלת משהו שחשוב לאותה פיסקה, נביא רק כמה ציורים מתוך המופיעים בספר מתוך תקווה שהקוראים שרוצים להינות מהספר יותר יטרחו לחפש גם את היתר (אם הם אינם מכירים אותם).

ציורי דורה אירופוס – עיר הלניסטית הנמצאת בסוריה של היום. בבית הכנסת התגלו ציורי קיר קדומים מאד, והם נמצאים במוזיאון בדמשק (כשיהיה שלום, לאחר ניגוב החומוס, מומלץ לבקר במוזיאון שם).

נישואי ארנולפיני – הציור מוזכר בעמ’ 14, הוא של יאן ואן אייק משנת 1434 והוא אחד מציורי השמן המוקדמים

ציורו של גויה: שלושה במאי 1808 מתאר הוצאה להורג, בספר העוסק חלקו גם במוות, חשוב להכיר תמונה זו. הניגוד בין הדמות הכהה אך הלובשת לבן לבין הדמויות הלבנות אך הכהות וחסרות הפנים מצמרר. ההקשר שלו בספר ברור לחלוטין.

קרב סן רומנו – יצירתו של פאולו אוצ’לו מוזכרת בעמוד 11. היצירה שגודלה המלא הוא כתשעה מטרים על שניים, מחולקת לשלושה חלקים וכל אחד במוזיאון אחר. הספר מציג רק את החלק בלובר ושני האחרים שדומים מאד בתוכנים נמצאים בלונדון ובפירנצה.

פאולו אוצלו – קרב סן רומנו – החלק במוזיאון הלובר

גם סיפורים, משלים ומעשיות מופיעים בספר. במיוחד אהבתי את מעשיית התרנגות (עמ’ 87): “קיסר סין ביקש מהצייר הכי גדול במדינה לצייר לו תרנגול. הצייר הנהן, יצא מהארמון ולא חזר ימים רבים. הלכו אליו והבית נעול. הקיסר זעם וציווה להביאו לארמון, הוא בא ואמר, בבקשה, שלף מכחול מן השרוול, שלף פיסת קלף ותוך דקות אחדות צייר את התרנגול הכי יפה שנראה אי פעם בסין. אם כולת לעשות את זה ברגע, מדוע לקח לך כל כך הרבה זמן עד שחזרת לארמון, שאל הקיסר בכעס וציווה על שומריו להוציא להורג את הצייר עוד באותו היום. למחרת הגיעו חיילי הקיסר לביתו כדי להודיע על דב רמותו, אך לא היה איש בביתו של הצייר העריר. פרצו החיילים פנימה ונדהמו לגלות כי כל חדרי הבית מלאים עד גדותיהם בציורים של תרנוגלים”

הספר קצר (אך דורש התעמקות בו כדוגמת התבוננות ביצירות ובטקסטים המופיעים הו) וקניוק אפילו נשמע לי מעט מפויס יותר ככל שזה נוגע לאנשים (אך לא לדת). למרות כך גם קניוק מבין שאם נולדת יהודי גם תמות יהודי למרות שאצלו לא ברור אם זו תלונה נוספת או איזה סוג של השלמה. בכל אופן עם הממסד הדתי הוא מסוכסך קשות ובוחר במילת גנאי מכוערת במיוחד לתיאור אנשי חברא קדישא, לא מכובד, אבל ככה קניוק רואה את הדברים ולפעמים הבוטות היא הדרך להעביר מסרים. קוצר הסיפור גורם לגודש ולמהירות רבה: תיאורי ציורים, מוות, זקנים, צעירים, הגיבור שאשתו עזבה אותו מול מגדה ובעלה ובתם. רגעים מאוניה (גם שם יש קטע ביוגרפי קטן) פרידות משונות ואהבות משנות עוד יותר (חתונה תוך עשרה ימים כאשר גופת האבא טרם התקררה?). מומלץ לקחת את הזמן ולמרות שהסיפור קצר להתייחס אליו כסיפור ארוך ולקרוא באיטיות, למרות הקטעים שיכולים להכעיס ולהרגיז.

אהבתי את סגנון הכתיבה. את הקיצור והמיצוי. את זרם התודעה והמעבר המהיר בין הפרטים הרבים והזיקוק של המשפטים. לדעתי הספר מוצלח יותר מתש”ח ומעיטים ונבלות האחרונים שקראתי. איני נמנה על אוהבי קניוק, אולם מצאתי בספר נקודות השקפה מענינות. תמונת הכריכה יפה מאד ומראה בה דמות, הנראית כקניוק עצמו, המשיל ממנו לאט לאט את כל פרטי לבושו, על רקע שחור קודר ופסימי (וזאת על אף שבסוף הספר יש דווקא אופטימיות).

הפורמט האינטרנטי, מאפשר לי לחזור לסקירה, לעורך ולשנות אותה. את הסקירה כתבתי כשהספר היה עדיין לבן, לפני צאתו לאור והעליתי אותה רק לאחר שיצא ואפשר היה לצרף אליו את תמונת הכריכה. בסקירה המקורית כתבתי כי בספר היו מספר טעויות בעניני יהדות כדוגמת שנכתב על שאול שהוא נשרף. מסתבר כי הטעות היא שלי, שאול התאבד בנפילה על חרבו, והפלישתים התעללו בגופתו, כרתו את ראשו (כנראה להציגו לראווה כמנהג הימים ההם) ואת הגופה תקעו בחומת העיר בית שאן. רק אנשי יבש גלעד, שזכרו לשאול חסד נעורים, אספו את גופתו, שרפו אותה וקברו את העצמות. מעשה זה היה מעשה חיובי וראוי והם זכורים בגינו לטוב, ולכן שריפת גופתו של שאול הינה דווקא לטובה. גם את תמונות האומנות הבאתי לאחר עריכה חוזרת של הסקירה.

בא בימים
יורם קניוק
ידיעות ספרים
הפרק הראשון מהספר בא בימים