רציתי לסקור את הספר ללא נגיעות לפוליטיקה של ימינו אך הדבר בלתי אפשרי. ענת רוט הצטרפה ומתמודדת בבחירות המוקדמות של מפלגת הבית היהודי, בית המשפט העליון מורה על פינוי עמונה בשם החוק (אבל איפה הצדק?) ופרשת שחיתות שלטונית במפלגת ישראל ביתנו משחררת מליברמן אמירות שמאלניות כמו רצה להיות אתרוג וציפי לבני ממשיכה לדבר גבוהות על דמוקרטיה בלי שנראה שהיא באמת מבינה מה זה אומר ומתנהגת כדיקטטורית לכל דבר.

פוליטיקאים באים ופוליטיקאים הולכים ואין חדש תחת השמש.

ספרה של ענת רוט – לא בכל מחיר – נותן תמונת מבט רחבה על אירועי ההיתנתקות מרצועת עזה.  התלבטתי ארוכות איך לפתוח את הסקירה. המחברת כותבת שמטרת הספר הינה בעיקר להצביע על הפער בין הצגת המתנחלים כציבור אלים ומסוכן שלא יבחלו בשום אמצעי, שאין בהם שום כבוד לדמוקרטיה ולמדינה לבין מה שאירע בפועל – פינוי מהיר תוך שישה ימים של 1751 משפחות ואלפי אנשים. הספר מומלץ מאד לקריאה. דווקא ובעיקר לאנשים המשייכים את עצמם למרכז ולשמאל ושתמכו בהיתנתקות ושתומכים כיום בנסיגה מיהודה ושומרון ופתרון המכונה “שתי מדינות”. הספר לא עוסק כלל בשאלה האם ההיתנתקות היא טובה או רעה אלא רק בתהליכים שהובילו אליה ובכך שהיא התנהלה בצורה לא ראויה ולא דמוקרטית (וכנראה בהיבטים מסוימים גם לא חוקית).

הספר, עבודת מחקר מקיפה ויסודית הפורשת את כל אירועי ההיתנתקות מציג מענה לשאלה זו בדבריו של בנצי ליברמן:

“מלחמת אחים הוא דבר שלא יכול לעלות על הדעת. הוא גובר, כן, הוא גובר על חלקים מסוימים בהתיישבות. מלחמת אחים זה קו אדום שאותו לא חוצים אף פעם…החברה הזאת והעם הזה חשובים לי כל כך שישנם דברים שאני לא מוכן לעשות…מותר לנו ללכת בדיוק עד לנקודה שבה אנחנו מסכנים את הקיום של החברה הישראלית ומדינת ישראל. מבחינתי, ריסוק הצבא זה ריסוק העם כל כל משמעויותיו” (עמ’ 347)

דברים אלו נאמר כאשר הוחלט לאחר שלושה ימי התכנסות המונים בכפר מימון להתפזר בצורה שקטה. באותו רגע ההתנתקות נהייתה עובדה מוגמרת, המחאה הסתיימה ואירועי הפינוי עצמו היו חסרי משמעות. דברים יכלו להתרחש באופן . אבל הם לא התרחשו ותרחישי האימה לא קרו. לפי הבנתי דווקא שרון, הוא זה שכלל לא היה איכפת לו ממלחמת אחים. כמו בן גוריון שידע להפקיר את הרובע היהודי בירושלים (ואת לוחמיו) והורה לפתוח באש על אלטלנה ולא משנה כמה אנשי אצ”ל ימותו, גם שרון הכיר היטב את המתנחלים וידע שכמו במשחק הנעורים צ’יקן, הם ימצמצו קודם. לשרון לא הייתה בעיה שתפרוץ אש (ממילא לא היו מאשימים בכך אותו) ושיהרגו חיילים ואזרחים, לראשי המתנחלים זו כלל לא הייתה אפשרות. הם הפסידו.

כמובן שפיזור שקט זה לא הועיל להם כלל. התקשורת חגגה את ניצחון צה”ל הגדול, את עשרות אלפי השוטרים והחיילים שכבר בקריית שמונה לא אפשרו לאוטובוסים לסוע דרומה ומנעו כל אפשרות של חופש ביטוי וזכות ההפגנה. אין מה להתפלא, אלה אותם עיתונאים שבמשך שנה פימפמו בלי הרף כמה המתנחלים מסוכנים אלימים וחצופים ושהם בכלל צריכים להגיד תודה כי הם הולכים להיות מיליונרים. לא נביא את דברי הבלע אבל ברשימת האנשים שיזכרו לדיראון מונה רוט את: ירון לונדון, סימה קדמון, בן כספית וחיים חפר.

הספר עוסק רבות בכשלים של “האליטות” בתקשורות, בבית המשפט באקדמיה ובמדעי הרוח. ניתן להגיד שההתנתקות הייתה שעתם הרעה. הדמוקרטיה נאלמה דום בגיבוי היועץ המשפטי לממשלה (שקיבל את הפרס שלו בדיוק בימים אלו ומונה בידי אותה ציפי ליבני להיות שופט בבית המשפט העליון). מעצרים של נערות בנות 12 לשלושים ימים בלי לראות שופט. מעצרים מינהליים סתם כך ללא בדל של ראיה או חשד. מעצרים המוניים ברחוב כולל של ילד בן עשר שלצערו נקלע למקום והייתה לו – אבוי – כיפה וציצית. ביטול רישיונות להפגנה, איומים, גזרי דין חמורים על פעולות הפגנה שמעולם לא גררו עונשים (תמיד הבעירו צמיגים. מעט אנשים הלכו על זה לכלא). הדמוקרטיה נעלמה ונאלמה דום ומדינת ישראל התנהגה כדיקטטורה. שרון פעל בניגוד מוחלט למצע איתו נבחר, פיטר שרים בשביל שיהיה לו רוב בממשלה, חילק מתנות וכספים מרובים (אפשר לקרוא לזה שוחד פוליטי) למפלגות שיכנסו איתו לממשלה והכל עבר בלי שום בעיה אין פוצה פה ואין מצפצף. אפילו אנשי תקשורת מובהקים ממחנה השמאל שהעזו לגלות מעט יושרה לרמוז בספר (רביב דרוקר ועופר שלח – בומרנג) כי שרון תיכנן את ההיתנתקות על מנת “להשכיח את הכל”, ספגו מטר של ביקורת.

לא ארחיב לגבי הקשר בין החקירות נגד שרון וסגירת התיק בידי היועץ (שכפי שהזכרנו, קיבל כבר את שכרו). אפשר לכתוב על זה הרבה, אבל רוט עושה משהו הרבה יותר טוב ומציגה את הנתונים בצורה פשוטה ביותר בטבלה הבאה, והטבלה – כידוע – לא משקרת.

עוד בספר מבואות נרחבים של הצגת בעיית המחקר, הדמוניזציה שנעשתה למתנחלים ועל הגישות הממלכתיות של התנועה הציונית דתית בזרמיה השונים. פרקים אלו הינם הפרקים הקצרים וקריאתם חיונית להבנת ההמשך. עיקר הספר עוסק המאבק הפוליטי בו מתוארים כל ישיבות הממשלה והכנסת אחת לאחת ולאחר מכן עוברים לתיאור המאבק בשטח. הספר רחב יריעה, מכיל נתונים רבים, מאות הפניות לכתבות עיתונות (לצורך הנוחות לרובן מצורפים קישורים) ומציג את הסוגייה מכמה מימדים. הפרק האחרון סוקר את המאבק בהריסת בתי עמונה, מאבק שכנראה יתחיל מחדש כבר עכשיו.

אבל למה להלין על אנשי השמאל (בים אם הם בפוליטיקה בתקשורת או באקדמיה) כאשר גם הימין נתפס בקלקלתו. שהרי אם היה מישהו שיכל למנוע (כנראה – אי אפשר לדעת בוודאות) את ההיתנתקות לו פעל נכון ובזמן היה זה בנימין נתניהו. אבל שרון עשה לו תרגילים  והצליח לתמרן אותו להצביע בעד בנקודות הקריטיות. כאשר נתניהו התפטר מהממשלה, היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. נתניהו (ובעקבותיו כמה שרים נוספים) היו צריכים לפעול בצורה שונה לגמרי וגם הם נכשלו, כשלוןשצריך להדאיג את ציבור המתנחלים לא פחות. לאחר קריאה בספר נראה שאם נתניהו מעוניין לא להרוס את עמונה, הוא יצטרך לנקוט פעולות מהירות לשם כך במידה וירכיב את הממשלה הבאה. אם לא יתבטא כלל בנושא עד הבחירות, לא ניתן לשלול שגם במאבק זה הוא יתעורר מאוחר מדי.

הספר מטריד ומדאיג. לא קל לקרוא בו. גם בגלל חוסר הצדק המשווע הזועק מכל עמוד וגם בגלל היקף החומר הרב. למרות זאת, צריך ואולי אפילו חובה אזרחית לקרוא בו. אלו היו ימים אפלים בתולדות הדמוקרטיה הישראלית, בהתנהלות שאסור שתחזור. ניתן לקרוא את פרקי המבוא והמבואות הקצרים במלואם ואז לעבור ולדפדף בקצב מהיר יותר מאחר ולא חייבים לקרוא על כל ישבית ממשלה פגישה או הפגנה.

אני רוצה לסיים במימד האנושי. נכון לסוף שנת 2014, 386 ממפוני גוש קטיף לא שבו למעגל התעסוקה. יש גם שפע בעיות אחרות. באתר תעסוקטיף ניתן לעזור.

לא בכל מחיר
ענת רוט
מגוש קטיף עד עמונה – הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל

מגב הספר

קיץ 2005, מדינת ישראל עומדת לפני יישום תכנית ההתנתקות. ככל שמתקרב מועד הפינוי מתרבים תרחישי האימה, ובאמצעי התקשורת לא מפסיקים לדבר על חשש למלחמת אחים. זה שלושה עשורים, ובעיקר מאז רצח רבין, שאנשי הזרם התורני בציונות הדתית נתפסים כפונדמנטליסטים קיצונים ואלימים, הבזים לדמוקרטיה ומקדשים את שלמות הארץ על פני כל ערך אחר, וכמי שלא יבחלו בשום אמצעי כדי למנוע מהממשלה לפנות יישובים. בסופו של דבר, בתוך שישה ימים בלבד פונו מבתיהן 1,751 משפחות ועוד אלפי תומכים שהגיעו לסייע להן, 25 יישובים נהפכו לתלי חורבות, ובניגוד לכל ההערכות המקדימות, האלימות הצפויה לא פרצה.

לא בכל מחיר מנסה להסביר את הפער שהתגלה בין הדימוי למציאות, בין התיאוריות לבין המעשה. זהו מסמך היסטורי, תרבותי ופוליטי מרתק, אשר מציג לראשונה באופן סדור את תפיסת העולם הממלכתית שגובשה על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה, מנתח את הגישות השונות שהתפתחו בקרב תלמידיהם לגבי הדרך שבה יש להיאבק על שלמות הארץ, ומראה כיצד באו גישות אלה לידי ביטוי באסטרטגיות הפעולה שבחרו ארגוני המאבק השונים בימי ההתנתקות ובאירועי עמונה.

ד”ר ענת רוט ליוותה את המאבק לכל אורכו וחוותה את ההתרחשויות בשטח באופן בלתי-אמצעי. תוך שימוש בראיונות נדירים שקיימה עם מובילי המאבק, במסמכים ובפרוטוקולים מישיבות סגורות, ובאמצעות היכרותה האישית את המערכת הפוליטית וניתוח יסודי של השיח שהתנהל בתקשורת הכללית והמגזרית – היא מציגה לקורא תיאור שלם ומעמיק של אחת התקופות הסוערות בתולדותיה של מדינת ישראל.

ענת רוט היא דוקטור למדע המדינה ומנהלת המכון הגבוה ללימודי ירושלים (מכון מגלי”ם). בעבר שימשה כמנכ”ל איגוד המרכזים לזהות יהודית וכיועצת לכמה מראשי מפלגת העבודה: אהוד ברק, עמרם מצנע ומתן וילנאי. ספרה הקודם, “סוד הכוח – מאבקיה של מועצת יש”ע בגדר ההפרדה ובתכנית ההתנתקות”, ראה אור בשנת תשס”ה בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.