אם אתם שונאים כל סוג של ספויילר כולל תמונת הכריכה והכיתוב האחורי, אנא צאו עכשיו מסקירה זו.

 

אני כמובן לא עושה ספויילרים מעבר לכריכה אחורית, אותה אני מניח שרוב האנשים קוראים לפני רכישת או השאלת הספר ושם מסופר לנו כי אובה בסך הכל רוצה למות. מבט חטוף בתמונת הכריכה, שגם היא לרוב הדבר הראשון של ספר שמסתכלים עליו ולכן קשה לקרוא לה ספויילר מראה שלל אמצעים להגשמת המטרה.

הספר מתחיל כאשר אובה נמצא החנות לציוד מחשבים ומשגע את המוכר. אנחנו מבינים כי הוא זקן קפדן משועמם ונרגן, טיפוס מעצבן וקטנוני. בהרבה סקירות ראיתי את המילה אספרגר מופיעה (תוך השוואה לפרוייקט רוזי), תשכחו ממנה. לא צריך לדחוף את התסמונות הזו לכל חור. נעזוב את ההגדרות האלו לפסיכולוגים ופסיכיאטרים ונישאר בסיפור.

לאחר פרק ההקדמה הספר חוזר שלושה שבועות אחורה ומתקדם בפרק המתאר את ההווה ופרק המתאר את העבר הרחוק יותר. וכך אנו נחשפים לחייו של אובה ומה שעבר עליו (כבר היו אנשים עם צרות גדולות יותר שממש לא רצו להתאבד) ועל הקשיים שלו להתאבד. זה היה יכול להיות מצחיק אחרי שבכל ניסיון לא מוצלח הוא הולך לעשות משהו אחר תוך מלמול: “היום הזה כבר ממש לא יהיה מוצלח” אולם אני נוטה להתייחס לנושאים אלו ברצינות. מה גם שלאורך כל הספר אין שום סיבה שמצדיקה רצון מעין זה ואנו רואים איך אובה יכול ורוצה לתרום לחברה.

נראה שהסופר בספר הביכורים שלו עשה עבודת הכנה טובה וכתב לפי נוסחה בדוקה. הוא יודע מה מציק לסקנדינבים, שהרבה מהם לפי הדיווחים מצויים במצב של דיכאון קליני (עם או בלי סיבה) והוא כתב ספר שאולי ינסה לעזור להם לצאת מזה, או לפחות לצחוק קצת על עצמם. לא יודע. הערבוב בין הרציני לקומי הוביל לתוצאה שנראית לי כקלישאה  (ואולי הסופר ניסה לחקות את הצלחתו של פרוייקט רוזי? אפשרות סבירה לחלוטין). משך הזמן המתואר קצר מדי, היחסים בין אובה לשכניו החדשים לא באמת נוצרים, אין לו איזה קשר עם הילדות  ומאחר ובסופו של דבר הוא כל כך מוצלח בכל מה שהוא בונה, הרי שאם היה רוצה ליטול את חייו, היה גם מצליח. גם השימוש במילים “איש ושמו אובה” בראש כל פרק היה נראה לי ילדותי וטיפשי.

אז מה בכל זאת לומדים? החיים יפים, יש בשביל מה לחיות, הכסף אינו העיקר, אפשר וצריך לעזור לאחרים, מי שנותן הוא בעצם זה שמקבל ועוד. יש ספרים רציניים העוסקים בנושאים אלו (נזכיר דווקא את הסרט גראנד-טורינו של קלינט איסטווד שהזכיר לי רבות את הסיפור) ויש ספרים קלילים מאד העוסקים בנושאים אלו. איש ושמו אובה נמצא בקצה הסקאלה הקלילה. נחמד לקריאה, מצחיק לרוב, מעט קיטשי ובסך הכל מהווה ספר נעים לקריאה – אם לא יועיל, לא יזיק. את השאלות הפילוסופיות צריך להשאיר לספר אחר.

איש ושמו אובה
פרדריק בקמן
משוודית: יעל צובארי
ידיעות ספרים

מגב הספר

הכירו את אוֹבֶה.
אוֹבה הוא איש עקרונות.
הוא מאמין בסדר ובמשמעת עצמית.
הוא יודע שאין בעולם שום הצדקה להשאיר את שקית הזבל ליד הפחים או לחנות באדום-לבן.
הוא מקפיד לעשות דברים כמו שצריך.

עכשיו, אובה רק רוצה למות בשקט. אבל הוא לא יכול. כי מעבר לכביש עוברים לגור שכנים חדשים. מהגרים כמובן. והבעל, המגודל, עושה רוורס עם העגלה הנגררת שמחוברת למכונית שלו לתוך הגינה הקדמית של אובה. והאישה, בהיריון, שולחת את שתי הילדות הקטנות אל אובה עם סיר של אורז בזעפרן. ויש גם איזה חתול רחוב שאיכשהו מצליח לדחוק את עצמו אל תוך חייו של אובה. ובל נשכח את רוּנֶה, שאמנם קנה ב-מ-וו, אבל גם לשכנים מסוגו צריך להושיט יד בעת צרה.

איש ושמו אוֹבה הוא רומן מרגש, מצחיק וחכם, שמאפשר לקוראים להתבונן על העולם מבעד לעיניו של הזקן הנרגן מהבית הסמוך, ובה בעת להציץ אל תוך לבו. בתווך נפרשת במלוא הדרה האנושי והקומי דמותו הבלתי-נשכחת של אוֹבה: קצר רוח; מיואש מן המצב שהאנושות הגיעה אליו; כופר בטכנולוגיה ונוח לכעוס. אבל לנתיבים העמוקים שחרצו בלבו הזיכרונות והזמן חודרים עתה אנשים חדשים, עם מנהגים חדשים ובעיות חדשות, שנדמה כי מכל האנשים בעולם, דווקא אוֹבה הוא היחיד היכול לספק להן פתרון.