“מרסו, חקירה נגדית” הוא ניסיון מסקרן לכתוב רומן המתכתב עם רומן אחר. דאוד כמאל כותב את גירסתו לרומן “הזר” של קאמי מנקודת מבטו של אחיו של הערבי שנרצח. התלבטתי אם לחזור ולקרוא את “הזר” טרם קריאת הספר והחלטתי שמה שאני זוכר ממנו, והקריאה האחרונה הייתה לפני כעשרים שנה, תספיק. באופן מפתיע מה שזכרתי הופיע בדיוק כסיכום של הספר: “צרפתי הורג ערבי ששוכב על חוף ים שומם. השעה שתיים אחרי הצהריים, קיץ 1942. חמש יריות ואחריהן משפט. הרוצח נידון למוות מפני שלא קבר כראו את אמו ודיבר עליה באדישות רבה מדי” (עמ’ 67).  זה כמובן תיאור פשטני של הזר, כפי שדאוד כותב בהמשך, אבל לקריאה בספר שלפנינו זה מספיק בהחלט ואפשר לקרואו בצורה עצמאית בלי לדעת יותר מכך על “הזר”.

אלג’יריה הייתה נתונה שנים תחת כיבוש צרפתי. כיבוש אמיתי. קולוניאליזם כמיטב המסורת האירופאית של המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, קולוניאלזים שכדאי להתנער ממנו מדינות אירופה אוהבות להאשים אותנו, אבל את כאמל דאוד זה פחות מעניין. במישור הראשוני הוא רוצה להציג סיפור אנושי. לנרצח ב-“הזר” אין שם. הוא תמיד הערבי. הוא אפילו לא אלג’יראי. בשביל הצרפתים כל הערבים אותו דבר – אלג’ראי, מרוקאי, לבנוני או סורי, כולם ערבים. ושם פרטי, או שם משפחה, ביוגרפיה או פרט אחר מזהה? שום פרט. וכאן הספר בא להשלים את החסר.

אחיו הזקן של הנרצח, שאנו מגלים ששמו מוסא, פוגש באחד הבארים  צעיר צרפתי שבתרמילו הספר “הזר” וכך אותו זר צרפתי (שכמובן אין לו שם) נאלץ לשמוע, ערב אחרי ערב, את המונולוג הארוך, ולעתים מעט טרחני, שלו. מונולוג שחושף סיפור משפחתי, החל מאב שנעלם, אמא שגידלה לבד שני בנים ומשפחה שהתפרקה כאשר אח אחד נרצח ואפילו גופתו נעלמה ואיננה. הארון, דמות המספר, מתכתב לא רק עם הזר של קאמי אלא עם שלל יצירתו ואפילו עם קאמי עצמו. כנראה אותו זר צרפתי מעונין לשמוע את הסיפור, אחרת לא היה מגיע שוב לאותו בר.

אבל חובבי הספרות, המכירים טוב יותר את “הזר” או שיקראו בו ורם קריאת “מרסו” יוכלו להתעמק בתרגיל הספרותי שדאוד עשה. תרגיל מבריק ומבוצע באופן מדויק, אבל עדיין תרגיל.  ניתן להשוות את פרטים הסיפורים אחד לאחד, המבנה שלהם זהה. הרצח מתרחש באמצע, דמות האשה באה וחולפת כמעט באותם מקומות. גם מי שלא שם לב לדברים אלו יקרא אותם באחרית הדבר המרתקת של אילנה המרמן. נציין שהמרמן תרגמה גם את “הזר” בהוצאת עם עובד.

הסיפור היה יכול להישאר סיפור משפחתי אבל הרקע ההיסטורי, המלחמה על עצמאות אלג’יריה מוציאים אותו מהתא המשפחתי והופכים אותו למעין רומן היסטורי. הארון לא הצטרף למהפכה, אך נקם את נקמתו, וכמו מרסו, נהיה מושא לחקירה כאשר פשעו האמיתי נדחק. מרסו נשפט על חוסר הרגש שהפגין כלפי אמו והארון נשפט על אי הצטרפותו למהפכה. הארון אינו מצליח למעשה להתקדם בחייו, ולמרות שלא הוצא להרוג כמו מרסו, חייו למעשה מסתיימים. אמו עדיין חיה, זה המשפט הראשון בסיפור, וממילא כל עוד היא חיה ושולטת בו, הוא עצמו כאילו מת ואינו חי.

הספר נכתב במקור בצרפתית, אך פורסם קודם באלג’יריה שם זכה לתגובות צוננות, ודאוד שגם כך הוא עוף די מוזר, אפילו קיבל איומים על חייו, מאחר וגם לו, בדומה למרסו, יש מה להגיד על אנשי הדת, מוסלמים במקרה הזה. בצרפת התגובות לספר היו נלהבות הרבה יותר. לקורא הישראלי אין הזדמנויות רבות לקריאת ספרות מהמרחב הערבי שסביבנו, ועוד כאלו שלא עוסקות כלל בישראל, אלא בעולם הערבי בפני עצמו. “מרסו, חקירה נגדית” היא יצירה מעניינת המביאה תמונת מצב של אלג’יריה במחצית השנייה של המאה העשרים, יצירה העומדת בזכות עצמה ובנוסף מועצמת ומשודרגת דרך התכתבות ספרותית עם יצירת מופת מהעבר.

 

מרסו חקירה נגדית
כאמל דאוד
תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: אילנה המרמן
הוצאת אחוזת בית 2017 (במקור 2013)

מגב הספר

“היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע”– כך, בשני משפטים קצרים שכבר קנו להם תהילת עולם בתולדות הספרות, נפתח”הזר”, הרומן הראשון של העיתונאי והסופר הצרפתי אלבר קאמי, יליד אלג’יריה הקולוניאלית.

“היום אמא עדיין חיה”– כך, במשפט קצר אחד שעתידו עוד לפניו, נפתח “מֶרסוֹ, חקירה נגדית”, הרומן הראשון של העיתונאי והסופר האלג’ירי כּאמל דאוּד, יליד אלג’יריה העצמאית.

הָארוּן, הדמות המספרת ב”מרסו, חקירה נגדית”, הוא אחיו של הערבי חסר השם שנרצח על שפת הים בידי מרסו, הדמות המספרת ביצירתו של קאמי. אותו הארוּן, גבר בערוב ימיו שגר בעיר אוֹראן שבאלג’יריה, נפגש ערב-ערב בבר מקומי עם גבר צרפתי חסר שם, עד שהוא מסיים לספר לו את סיפור חייו ואת סיפורו של אחיו. מוסא היה שמו של האח, והוא נרצח סתם כך בדמי ימיו.

כשבעה עשורים לאחר צאת”הזר”,כאמל דאוד מעניק לקורבן הרצח לא רק שֵׁם, כי אם גם בני משפחה: אב שנעלם, ואֵם ואח שחייהם השתבשו לחלוטין אחרי מותו של מוסא. הם חיים שוב ושוב את הרצח המסתורי, נשאבים אליו, מנסים לפענחו,ולבסוף נוקמים את נקמתם ברצח מיותר משלהם.