ספרו החדש של מיכה גודמן, עוסק במשה רבנו ובנאום האחרון שלו. למעשה לא בדיוק בנאום האחרון שלו (המופיע בפרקיו האחרונים של ספר דברים, החל מפרשת וילך) אלא בספר דברים כולו. את הספר תזהו מיד לפי הכריכה המעוצבת בסגנון דומה ומוכר לספריו הקודמים (סודו של מורה הנבוכים, חלומו של הכוזרי). בניגוד לספריו הקודמים, הפעם הספר הוא על נושא מוכר הרבה יותר – חומש דברים.

חומש דברים הינו ספר ייחודי בתורה ושונה מארבעת החומשים, דבר זה אינו חדש ומוסכם על כולם (ואף אני כתבתי על כך במאמר לפרשת דברים). משה מנצל את ימיו האחרונים לסכם עבור בני ישראל את כל מה שחשוב. ובנוקדה זו, גודמן ניגש ישר לעניין וללא בקדמות מיותרות מציג לנו שני חידושים מרכזיים בספרו. משה רבנו מנסה להמעיט ולהדחיק את חשיבות המקדש והקורבנות. המשכן – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – נתפס כמקום המרכזי בו שורה השכינה, אולם בספר דברים משה מנסה להציג בדיוק את ההיפך, להמעיט בחשיבות המשכן ולהוציא ממנו את אלוקים (וכנראה בהצלחה לא מעטה, שכן עד ימי שלמה לא נבנה מקדש קבע ולמעט ההתעוררות של דוד המלך לנושא, לא היה נראה שזה חשוב למישהו בעם ישראל). המהפכה השנייה מוכרת יותר, והיא ההגבלות החלות על המלך. פרשת המלך מופיעה בפרשת שופטים והיא מגבילה מאד את המלך. לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו כסף וזהב. ומה המלך צריך לעשות? לכתוב לו ספר תורה ולנהוג על פיו. המלוכה ביהדות שונה מאד מהמלוכה ביתר העמים. שתי מהפכות אלו שהן עיקר הספר מוצגות כבר בחלקו הראשון בטיעונים מעניינים ומרשימים בשפה קולחת.

חלקו השני דן בנושא הכח והמגבלות הדרושות לרסנו. הדיון בפרק מתבדר ליותר מדי נושאים, והוא לטעמי פחות מוצלח. הקריאה בו אינה קולחת וגודמן מעלה שאלות על האלימות בספר (עמ’ 116) אך  בניגוד לטענתו שיתמודד עם שאלות אלו בסוף הפרק, הוא מניח אותן ללא תשובה מספקת. לשאלות אלו דווקא יש תשובות רבות. התורה דורשת יחס טוב והוגן לכל העמים השכנים לעמי ארץ ישראל, אבל כיבוש מוחלט של הארץ מדי עמי כנען (למרות שבפועל הם יכולים להגר או להיכנע ולשלם מס ויוכלו לחיות תחת שלטון ישראל). גודמן היה יכול להביא את כל התשובות ולדון בהן, גם אם הן אינן מספקות בעיניו, אולם להסתפק במילים “זה מורכב” אינו מהווה תשובה הולמת, ואפילו לא חלקית. לחילופין, אם דיון מפורט בנושא זה חורג ממסגרת הספר, היה עדיף פשוט להשמיט את השאלה כלל.

חלקו האחרון של הספר עוסק בשאלה האם משה הצליח ובעיקר מתמקד ביהושע כמייצג את ההצלחה ובשלמה כמייצג את הכישלון הנובע מההצלחה. חלק זה זורם בצורה טובה יותר, אולם בו גודמן משתמש לעיתים במקורות המסתדרים עם טענותיו אולם פחות עם הפשט. דוגמה: “משה ואהרון מנצלים את הנס כדי לקדש את שמם ודמותם הם” (עמ’ 205). מדובר באירוע של מי מריבה בו ה’ מצווה על משה לדבר אל הסלע ולהוציא מים ומשה מכה בסלע. אכן התורה מחמירה מאד עם משה  בנושא זה, אולם בשום מקום לא נרמז כי משה עושה מעשה לרומם את עצמו על חשבון אלוהים חלילה (הקורא שיפנה להערת השוליים בסוף הספר, יגלה מה המקור הפרשני לעניין זה). בדיון בהצלחת יהושע כדוגמה חיובית, משמיט גודמן את העובדה שיהושע לא דאג למחליף שיבוא אחריו, ולמרות שהזהיר את העם, הרי שיהושע לחלוטין לא השלים את כיבוש הארץ, וימי השופטים שבאו אחר כך היה כמעט כאוס, ושדווקא הצלחתו של יהושע הייתה בעיקר בגלל משה שדאג למנות אותו מראש למנהיג מוסכם. מקור מפורש הושמט מהספר (י”ג א): “וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה-מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ”. קשה שלא לראות פה ביקורת על יהושע ואי אזכרת הפסוק מתמיהה ביותר.

סיומו של הספר מעניין מאחר והוא מציע רעיון נוסף, אולם לא מפתח אותו כמעט כלל ומשאיר אותו למחשבתו של הקורא. את ספרו מסיים גודמן בהצהרה ושאלה:
“הציונות וספר דברים משלימים זו את זה. הציונות נתנה ליהודים כוח, וספר דברים מדריך כיצד להתמודד עם כוח. לכן, דווקא בנקודת הזמן הזו מן הראוי לשאול: האם החזון של הספר מתממש כעת? האם החברה הישראלית מקשיבה לנאום הפרידה של משה?”

קשה לענות על השאלה, וכהערכה כללית לספר אסכם שמחלקו הראשון נהניתי מאד והשתכנעתי מרוב מהטיעונים, חלקו השני נראה לי מסורבל ואולי אפילו מעט מיותר וחלקו השלישי הרגשתי קצת חוסר בדיון המלא, שלא היה עובר ביקורת אקדמית. אני אוהב ספרים שאני לא מסכים עם חלק ממה שכתוב בהם מאחר וזה גם מצריך אותי לבדוק את הדעות והרעיונות שלי ובסיכומו של דבר, חובבי התנ”ך וחובבי פרשנות שגרתית פחות על התנ”ך יהנו ממנו ואני מניח שסדרת ההרצאות בנושא (המועברת על ידי ד”ר גודמן במקומות שונים בארץ) תהיה מעניינת גם היא. כדי לענות על שאלתו המסיימת של גודמן צריך קודם כל לקבל את טענותיו, אולם אלו דורשות הוכחות טובות יותר ממה שמופיעות בספר, לפחות לדעתי היא שעצם קיומו כיום של עם ישראל (או עם יהודי) הינו הצלחה שיש לזקוף אותה רבות לזכותו של משה רבנו, גם אם איני מסכים בהכרח שחזונו של משה הוא אותו חזון אותו מציג גודמן.

הנאום האחרון של משה
מיכה גודמן
הוצאת דביר תשע”ד 2014