ספרים מומלצים - המלצות ספרים, סקירות וביקורות

“כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים”. כך כתב ושר שלמה גרוניך. שירים בשני אקורדים הם אכן פשוטים, קליטים, קלים לנגינה, ואולי אפילו מרכיבים את רוב המוזיקה הפופולרית שאנחנו שומעים. השורה הבאה בשירו של גרוניך היא: “כולן דורשות מילים פשוטות שלא אומרות לי שום דבר”. ייתכן שספר זה של הרב שטיינזלץ שיצא במקור באנגלית עוד בשנת 1996 הוא התשובה לגרוניך ולשיר שנכתב עוד קודם לכן בשנת 1983. מטרתו המוצהרת של הספר היא להחזיר את המשמעות לאותן מילים פשוטות, אלו שאנחנו משתמשים בהן כל הזמן, אך משמעותן אינה פשוטה כלל וכלל. ההיפך הוא הנכון, הן כוללות הרבה בתוכן, עד שלעיתים אנו שוכחים, או כלל לא יודעים, מה באמת הן מביעות. לכן, לכאורה, היה צריך לקרוא לספר “מילים שכיחות”, אבל הדגש כאן הוא על אותה משמעות שבסופו של דבר צריכה להיות פשוטה לזו המשתמש בה או במילותיו של המחבר: “הספר ישיג את מטרתו אם בסיום הקריאה יחושו הקוראים שהדברים שכתובים היו ידועים להם מכבר” (עמ’ ט). עוד טרם קריאה בספר, ניסיתי בעצמי לחשוב על מילה שאינה מופיעה בספר ומה משמעותה. התרגיל היה על המילה: “מילה”. כצעד ראשון ניסיתי למצוא איפה היא מופיעה בתורה, ומשלא הצלחתי ובדקתי ראיתי שיש רק איזכור בעל דמיון “מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה” בספר בראשית. את עיקר…

יד המקרה המיוחדת למבקרי ספרים גרמה לי לקרוא ספר זה מיד לאחר שקראתי ספר על מגילת קהלת. הייתי מופתע למדי מהקשר בין השניים אבל ככל שהקריאה בו המשיכה, היה נראה לי יותר ויותר שברקמן משכתב חלקים גדולים מקהלת ללשון עכשווית ומסקנתו “הכל הבל” מופיעה כבר בהתחלה. קהלת מוזכר בסופו של הספר, כאשר גם ברקמן עצמו מודע לקשר ביניהם, אבל אולי לא לחוזקו. שמו של הספר, נגזר מתוחלת החיים הממוצעת שלנו, אבל בחישוב של שבועות. פסיכולוגית זה ערך בעייתי. כי שנה נראית לנו כמו די הרבה זמן, ואם נחשב בימים אז יצא מספר גדול למדי, אבל כאשר מחשבים בשבועות, יוצאת גם תקופה לא ארוכה במיוחד וגם מספר שאינו גדול במיוחד וזה מתחיל להלחיץ. לחץ זה, שאין לנו מספיק זמן וככל שהטכנולוגיה שאמורה לפנות לנו זמן רק גורמת ליותר אנשים לטעון שאין לנו רגע זמן, פרנסו ועוד יפרנסו מאות ספרים וכלים שמטרתם להשיג שליטה על הזמן, לשפר יעילות, להיות יותר פרודוקטיבים, אולם ספר זה מציג גישה הפוכה לחלוטין. גישה שאומרת, לא יעזור כלום. הזמן סופי וזה כמה שהוא. זה ההבל של העולם. אחרי שמבינים את זה צריך להתמודד עם זה ולספר, וגם לקהלת, דרכים משלהם. הספר אינו מציע משנה סדורה, אבל מטרתו המוצהרת היא לשכנעכם שעצם ההכרה בכך היא כבר רובו של…

התפלאתי מעט שאותה הוצאה מוציאה ספר בנושא דומה כל כך לספר שהוציאה לפני זמן קצר והאם לא מדובר בכפילות כלשהי, אבל כבר בתחילת הקריאה הבנתי שאלו ספרים בעלי אופי שונה לגמרי. הספר הקודם (היקום הקוונטי) ניסה להסביר את מכניקת הקוונטים עצמה, ספר זה עוסק באנשים ובאירועים, והרבה פחות בפיזיקה.הספר מתחיל מגילוי הרדיואקטיביות של מארי ופייר קירי, ומסתיים בפצצה האטומית, גם כי צריך לסיים בנקודה כלשהי, וזו נקודת סיום המחברת את הרדיואקטיביות, היחסות, שקילות מסה ואנרגיה וקוואנטים למקום אחד וגם כי חמישים שנה הם תקופה עגולה ויפה לעסוק בה, וגם כי לאחריה אפשר לומר שהסתיים עדין הפיזיקה התיאורטית, זה שאפשר לעשותו על גבה של מעטפה משומשת, ונקודת הכובד עברה למתקני מחקר ענקיים דוגמת מאיצי חלקיקים שהלכו וגדלו.בספר עשרות פרקים קצרים העוברים בין המדענים השונים ובין תגליותיהם ומנסים לשלב את הכול ביחד. מי למד אצל מי, מי הושפע ממי, מי עבד אצלי מי, מי פלרטט עם אשתו של מי, מי לא אהב את הרעיונות של מי (והיו הרבה כאלו), ובעיקר מנסה להראות את הקהילה המדעית כקהילה תוססות, ומפרה הדדית וזאת גם על רקע של חילוקי דעות אישיים, מקצועיים ולאומיים. תגליות רבות היו בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת העולם השנייה, ועוד לפניה, גירוש היהודים מכל המוסדות הגרמניים, גרמו לניתוק כמעט מוחלט משניצדי…

ספר זה הוא המשך לספר “קוצק במאבק למען חיי אמת”. אצל השל שניהם הופיעו ביחד ובארץ מסיבות שונות הופרדו לשניים. תוכן ספר זה אינו הגותי אלא סיפורי יותר ובו השל מגולל את תולדות חסידות קוצק, דרך כמה צירים ראשיים: החוזה מלובלין, היהודי הקדוש, ר’ שמחה בונים, הקוצקר ותלמידיו.השל מתאר את תולדות החסידות אבל הוא מניח שלקורא יש כבר די הרבה ידע בחסידות. הוא גם משתמש פעם בשם, פעם בכינוי, פעם במיקום לתיאור אותה דמות, מה שגם יכול לגרום לבלבול מסוים למי שפחות מתמצא בחומר. התיאור ההיסטורי של השל הוא סיפורי, ומביא הרבה מעשיות, חלקן אפילו כמה פעמים, ומי שרוצה למצוא תיאור יותר היסטוגרפי, ימצא זאת בספרים אחרים. הייחודיות בספר זה היא שהקורא יכול להרגיש בצורה חיה, עד כמה שאפשר בספר כתוב, את החסידות, את ההתנהגויות השונות והמשונות המתוארות אצל האישים. היחסים בין האישים המרכזיים בספר היו מורכבים. הייתה הערכה וגם הערצה והיו גם כעסים מתחים והקפדות.הרבי מקוצק בוודאי לא היה איש קל, הדרישות שלו היו גבוהות מאוד ולקבל ממנו מילה טובה, כפי שחסידים לרוב מצפים מהאדמו”ר היה בגדר משימה בלתי אפשרית.התיאור מתמקד כמעט אך ורק בחצרות החסידים, וכמעט מנותק משאר העולם. החסידות היא עניין של מקום וזמן. מדינות ומשטרים התחלפו סביבה, פולין, אוקראינה, רומניה, הגבולות השתנו תדיר ולאירועים אלו היו…

סקירה זו פורסמה לראשונה במוסף הספרים של מקור ראשון. העובדה שאנחנו אוכלים לא נכון, יושבים לא נכון וישנים לא נכון אינה חדשה ולרוב אנחנו גם יודעים את זה בעצמנו, ואף מנסים לתקן במידה כזו או אחרת של הצלחה, אבל הרעיון כי אף לנשום אנחנו לא יודעים נשמע מופרך. הרי מה בסיסי יותר מפעולת הנשימה. זה הדבר הראשון שאנחנו עושים, וגם האחרון ואנחנו עושים זאת ללא הרף כל הזמן, גם בשינה עמוקה. ג’יימס נסטור הקדיש כמה שנים למסע בעקבות הנשימה והתוצאה היא הספר המונח לפנינו. ספרים כאלו אני קורא עם חוש ביקורתי בניסיון לפענח האם מדובר במשהו שהוא מעבר לאיזה טרנד ניו-אייג’י עכשווי. כבר כמה שנים שמילת הקסם היא “מודעות”. אכילה מודעת, ישיבה מודעת, מיינדפולנס וויפאסנה ועוד. בספרים מסוג זה, מדד אחד שאני בוחן הוא “כמה זה יעלה לי?”, ואותו הספר עובר בהצלחה, כאשר הוא מדגיש שלנשום זה  בחינם ולרוב המכריע של התרגילים והעצות אין צורך בשום הוצאה. מדד נוסף הוא מדד האסמכתאות המדעיות והספר גדוש בהפניות למחקרים, אולם במקומות אחרים טוען שיש דברים שפשוט לא נחקרו כלל. אם אנחנו אוכלים לא נכון, נרגיש את התוצאה תוך זמן קצר בעלייה במשקל למשל. אם אנו ישנים לא טוב נהיה עייפים. הטעויות בולטות ומורגשות אבל מדוע שנחשוב שאנחנו  לא נושמים נכון? נסטור מוצא…

ספר נחמד זה מאגד כ-70 מאמרים קצרצרים, כל אחד מהם היה יכול להיות פוסט בפייסבוק, שפורסמו במגזין פעם בחודש ומנסים לבחון סוגיות ושאלות שונות דרך התבוננות במספרים. נושאי הספר מגוונים וכוללים ענייני אוכלוסיה, טכנולוגיה, אנרגיה, תחבורה, חקלאות ועוד. כל פרק נפתח בשאלה ואז נעשה דיון לפי נתונים.באופן בסיסי אני נוטה לחלוק מעט על כותרת הספר. מספרים אכן לא משקרים, אולם גם מספרים הם תלויי הקשר, וכמובן יש גם את השאלה איזה מספרים להביא. יש מספרים ויש גם מספרים אחרים, כך שבהחלט אפשר לעשות שימוש מגמתי במספרים להגיע לתוצאה מסוימת. הדוגמה הפשוטה ביותר היא הערך שכולם מכירים “הממוצע”, נתון חסר משמעות ללא הנתון המעט מורכב יותר בשם “סטיית תקן”. עוד דוגמאות יהיו ההגדרות של “קו העוני”, וצמוד אליהן את הנתון “המזעזע” שמחצית מהאוכלוסיה מרוויחה פחות מהשכר החציוני (זו ההגדרה של שכר חציוני). בכל אופן, קוצר הפרקים בכל ספר, מראה שאין כאן טקסט ארוך טעני שיעיק על הקורא, אלא דווקא ההיפך, מעט המחזיק את המרובה תוך ניסיון להדגים צורת חשיבה וטיפול אחר בסוגיה העולה בפרק. לא על סמך מידע מהפייסבוק, לא על סמך תחושות בטן ואינטואיציה, ולא על סמך כל אחד שקרא מאמר בויקיפדיה ומאז הוא מומחה, אלא על פי נתונים ברורים ומוסכמים. אמנם ייתכן שהם לא היחידים הרלוונטיים לסוגיה, קריאה ביקורתית…

נו, אז יש לכם שני מיליון דברים לעשות ובכל זאת ביליתם את כל הערב בגלגול חוזר של הפייסבוק או מול הנטפליקס? למי לא קרו כאלו דברים והשאלה היא למה ובספר זה אפשר למצוא כמה רעיונות, ובעיקר מעט יותר הבנה של המושג החמקמק “כוח הרצון”. חלק לא מבוטל מראשית הספר, עוסק בכלל במהות אותו “כוח רצון”. לטענת המחברים לא מדבור בכוח מסתורי כמו זה שבסדרת מלחמת הכוכבים למשל, וגם לא במנטרה שחוקה של ספרי עזרה עצמית שנוסחתם דומה “לאין דבר העומד בפני הרצון”. אבל רק לרצות לא עוזר. זה תנאי שלפעמים הכרחי אבל כמעט אף פעם אינו מספיק. הביטוי באנגלית מוצלח יותר: “where there’s a will there’s a way‏‏‏‏”. הרצון הוא תנאי ראשוני. אחר כך לרוב מתיחסים לכוח הרצון כמונח מקביל לשליטה עצמית, שגם הוא מושג מעורפל שכולל, לפחות לפי מה שאני הבנתי, מיגוון יכולות וביניהן: איפוק, סבלנות, ריכוז וכו’. הטענה הבסיסית של המחברים (באומייסטר המדען שמפסק את כל הנתונים, רובם ממחקרים שלו עצמו, וטירני הוא זה שהופך את כל אלו לספר) היא שיש לנו מאגר מוגבל למדי של כוח רצון ושימוש לא מבוקר בו, פשוט יגרום לו לאזול ולא להיות לצידנו בזמנים שאולי נצטרך אותו. דבר זה מסביר את שאלת הפתיחה. בערב, אחרי יום שלם שבו הפגנו שליטה עצמית, כדי…

לקורא הישראלי אין יותר מדי הזדמנויות לשמוע מכלי ראשון וללא תרגום קולות מערביי ישראל ולכן הספר “מַרְיָם” הוא הזדמנות מצויינת לעשות זאת. הספר אינו פרוזה, אלא סוג של ממואר, כאשר חלקו הראשון הוא אוניברסלי במהותו ומדבר על דמות האם גם בתפיסתו של המחבר, סעיד אבו שוקרה, וגם כממואר של זיכרונותיה שלה. חלקו השני הוא הזיכרונות של אבו שקרה עצמה מילדותו ועד עתה, והחלק השלישי הוא החלק האומנותי, תרתי משמע, תמונות רבות שצייר, צילומים מתיעוד וידאו של אימו החולה נפרדת מחברים וממשפחה, פרידות בהן נאספו עוד סיפורים רבים ואף התייחסות כללית לאומנות בתרבות הערבית. זה המקום לציין שאבו שקרה הוא מייסדה של הגלריה לאומנות באום אל פחם, שאני צריך להודות שטרם ביקרתי בה, ושהיה בה מעין תקווה לעתיד טוב יותר, שנגוז במהומות אוקטובר 2000, רק זמן מועט אחרי שנפתחה. אבו שקרה שימש באותה עת קצין משטרה, ואת הדילמות האישיות שלו הוא מביא אל דפי הספר, אולי בחלקו המעניין ביותר, שכן הספר משתדל להתרחק מהפוליטיקה כמה שאפשר, למרות שדודו היה בכיר בחד”ש ובן דודו הוא השייח ראאד סאלח שכיום ידוע בדעותיו הקיצוניות . אולם אין אפשרות להתרחק מהפוליטיקה לגמרי ואבו שקרה מתאר את עצמו כקרוע בין שני העולמות. למי הוא שייך? והוא מוסר בצדק שהוא לא הצליח ולא מצליח למצוא תשובה. אך…

הפיזיקה של האור כמעט כל מה שאנחנו רואים הוא “אור חוזר”. כל עוד איננו מסתכלים ישירות על מקור האור – שמש, אש או מנורה, הרי שאנו רואים אור שפגע בעצם כלשהו וחזר לעיננו. ההבדל בין אור ישיר לאור חוזר ידוע מקדמת דינא למשל בביטוי “פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה” (בבא בתרא ע”ה.). ייתכן וניתן להעמיד חלק גדול מחידושה של החסידות, ויש שיאמרו שזו נקודת המחלוקת העיקרית שלה, עם מה שכיום אנו מכנים “המתנגדים”, בפרשנות לביטוי זה. אלו אף אלו מסכימים שאנו חיים במציאות של “אל מסתתר”, אך השאלה היא האם ההסתתרות עצמה מוסתרת. במעט הפשטה ניתן לטעון שגישה זו מובלת על ידי האמירה המיוחסת לעולא (ברכות ח.): “מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב”ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”. בחסידות לעומת זאת, יודעים שהאל מסתתר, אולם יש אפשרות למציאתו בצורה עקיפה, דרך אותו “אור חוזר”, בדומה לאופן ראייתנו הפיזיקלי את העולם. פתחתי בהקדמה העוסקת בשם הספר, כניסיון אישי שלי להבין אותו, שכן הוא אינו מוסבר בגוף הספר עצמו. ייתכן והמושג הוא מוכר בחסידות עד כדי כך שאין צורך כלל להסבירו, אולם גם בפרשנות החסידית שלו מתחילים בעיקר ממושגים קבליים, של האור בבריאה, שבירת הכלים והצמצום, ואילו אני בוחר להתחיל דווקא בעולם הפיזיקלי-ריאלי. מכאן תוכלו להבין…

לא סתם נקרא הספר הראשון בתנ”ך בשם “בראשית”. התחלות הן תמיד מרתקות ועל כל דבר אפשר וצריך לשאול איך הוא התחיל. כך התנ”ך מתחיל בשאלות הבסיסיות ביותר ונותן גרסה לאירועים, גירסה שחלקים גדולים ממנה מחזיקים עד ימינו אנו ושיש בה פענוח ותובנות על זמניות בענייני הטבע האנושי. אבל רובו של התנ” מאוחר למדי וקודי קסידי, בספרו “מי המציא את הגלגל”, עוסק בעוד התחלות שונות ומשונות. המצאת הגלגל היא שלב מאוחר בתולדות האנושות וגם בספר. נקודת ההתחלה שלו היא מי המציא את ההמצאות, השלב בו, לפחות להבנתו, נהיה האדם מותר מן הבהמה, או במקרה הזה דווקא הקוף. הפרק השני עוסק בגילוי האש ואחר כך שאלה ביזארית משהו: “מי אכל את הצדפה הראשונה”? במקור האנגלי שאלה זו היא שמו של הספר. Who ate the first oyster. אכן, כל ספר צריך כותרת פיקנטית, אולם ניתן להבין גם את שינוי התרגום למשהו יותר מקובל באזורנו, ולו היה הדבר תלוי בי הייתי משנה לכותרת דומה כמו “מי שתה את הבירה הראשונה”, פרק אחר בספר, אותו מומלץ לקרוא עם כוס בירה צוננת, ורצוי כזו לפי מתכונים קדומים. הפרקים מדברים על כל מיני התחלות טניתן לקרוא כל פרק בפני עצמו, אולם הם אינם נפרדים וחיבור שלהם, על ציר הזמן, נותן תמונה כלשהי של ההתפתחות האנושית בכללותה. זו…